אובדן הוא אירוע שמטלטל את חייו של כל אדם, ובוודאי את חייו של ילד. כל מה שהיה מוכר וידוע לו עד לאותו הרגע משתנה, ובבת אחת נוצרת מציאות חדשה שהוא נאלץ להסתגל אליה. אירוע כזה מחולל מערבולת, ויש משתנים רבים שמשפיעים על אופי המשבר ועוצמתו, כמו גיל הילד או הילדה, קרבה משפחתית אל הנפטר, טיב הקשר ואופן המוות. ככל שהמוות יותר טרגי וטראומטי, כך תהליך ההתמודדות יהיה, לרוב, קשה יותר וארוך יותר.
לפני הכול, לחבק ולתמוך
ב-7 באוקטובר ובאירועי המלחמה הנמשכים מאז, ילדים רבים חוו אובדן טראומטי. חלקם איבדו קרוב משפחה, לחלקם יש בן משפחה חטוף או נעדר. אחרים נתלשו מהבית ומהסביבה המוכרת להם, וחלקם חווים את כל האובדנים הללו במקביל. בימים כאלה עלינו לחבק את הילדים ולתמוך בהם. המסגרת החינוכית חשובה כרגע כמסגרת של תמיכה, יצירת חברויות ומתן תחושת חיבור ושייכות, במטרה לסייע לילדים לשמור על גבולות של שגרה כלשהי בתוך הכאוס שהם נתונים בו. מצד אחד, חשוב להיות קשובים לצרכים הייחודיים של הילדים האלה, ומצד שני, לאפשר להם להתערות בחברת הילדים ולא לתייג אותם כ"חריגים". מדובר בריקוד עדין בין שמירה על שגרה ועל גבולות, לבין עזרה וקשב עבור אותם ילדים הזקוקים לתשומת לב מיוחדת.
לתת מקום לכל כאב
חשוב לתת לילדים עצמם לספר את הסיפור שלהם אבל רק אם הם רוצים לספר אותו, בזמן ובדרך שנוחה ונכונה להם. חשוב מאוד לזכור ולהתייחס גם לילדים האחרים, שלא חוו על בשרם את האירועים הקשים אבל ניזונים מהתקשורת. למרות הניסיון למדר את הילדים מהחדשות, המסרים עוברים והסיפורים עוברים ועלולים לגרום להתפתחות של טראומטיזציה משנית. גם ילדים שהוריהם מגויסים למילואים מלאים בחרדות, כך שבסופו של דבר כולנו, כולל הילדים, חווים את הטראומה בעוצמה כזו או אחרת. הסביבה כולה מושפעת מהמצב, והצרכים משתנים בהתאם לרמת הקרבה והחשיפה. חשוב לתת מקום לכל כאב, לכל סיפור, ולא לעשות השוואות בין הילדים ובין רמות הקושי שהם חווים.
- קראו עוד:ֿ
השפעת האובדן על הילדים
אובדן של אדם קרוב משפיע על הילדים במישורים רבים. לעתים יופיעו גם סימפטומים פיזיולוגיים כמו כאבי בטן, במיוחד אצל ילדים שלא מצליחים לבטא את הכאב הנפשי בדרכים אחרות. אצל חלק מהילדים יופיעו התקפי חרדה קשים, פחד להישאר לבד בבית, פחד ללכת לשירותים, רגרסיה של הרטבה, מחשבות טורדניות ועוד. ילד שהיה עד למוות, פעמים רבות יסבול מחרדות, בעיות שינה, התקפי זעם ופלאשבקים. התגובות של הילד יכולות לנוע על הרצף שבין הסתגרות, התבודדות והימנעות חברתית, ועד להחצנת רגשות, תוקפנות, התקפי זעם ובעיות התנהגות.
ליידע את בית הספר, כמה שיותר מהר
חשוב ליידע את המסגרת שבה לומד הילד, או את המסגרת שאליה הוא מצטרף במקום מגוריו הזמני, לגבי האובדן שהוא חווה – גם לטובת הילד עצמו וגם כדי להכין את הילדים שלומדים איתו בכיתה. כאמור, הצוות צריך לשמור על המינון הנכון של ההתייחסות לאובדן: מחד גיסא לתת לזה מקום ולתת לילדים אפשרות להגיב ולהתייחס, ומאידך גיסא לא להחריג את הילד ולא לתת לו יתר תשומת לב ותחושת מסכנות.
כדאי לנהל שיח פתוח על הנושא. בבית הספר נהוג ללמד כישורי חיים, אבל בדרך-כלל לא מלמדים על המוות: מה זה שבעה? מה קורה בלוויה? אצל הילדים האחרים עלולים להתעורר פחדים בעקבות האובדן שחווה החבר – האם זה יכול לקרות גם לי? צריך לייצר עבורם מסגרת פתוחה, שתאפשר להם לדבר ותיתן לגיטימציה לחששות ולפחדים, ובו זמנית תעודד אותם להתקרב לאותו ילד ולא להשאיר אותו לבד.
חזרה לבית הספר על רקע האובדן
עם תום ימי השבעה, שבמהלכם בדרך כלל הילד עטוף בקרובי משפחה וחברים, הוא מתבקש למעשה לחזור לשגרה שדורשת ממנו התמדה, ריכוז, הצלחה בלימודים, וגם התמודדות חברתית. השפעות האובדן מקשות על היכולת להתרכז בלימודים. בעקבות אירועי המלחמה חלק מהילדים מגיעים למסגרת לימודים חדשה ביישוב לא מוכר, ונדרשים, בנוסף להתמודדות עם האובדן או עם אי ודאות לגבי בני משפחה חטופים או נעדרים, להסתגל למציאות חדשה לחלוטין.
חשוב לתת לגיטימציה לקשיים ולבלבול הרגשי. הילד יכול לשמוח לקראת החזרה לשגרת הלימודים, ובו בזמן לחוות עצב וגעגוע בעקבות האובדן. חשובה התקשורת הפתוחה בין ההורים לילדים, שיתוף בתחושות ובקושי באופן הדדי ולצד זה אמירה שביחד נעשה מה שניתן כדי לחזור לסוג של שגרה. כשהילד רואה שאמא גם בוכה וגם קצת מחייכת, זה בדיוק המודלינג שהוא צריך לקבל. זה נותן לו את החותמת שזה בסדר לשמוח, לצחוק, להיות עצוב, להתרגש – זה בסדר להיות גם וגם.
לפני החזרה לבית הספר כדאי שהילד ייפגש עם המחנכת והיועצת, כדי שבימים הראשונים אחרי החזרה מהשבעה יהיה מי שילווה אותו, יהיו עיניים שמביטות בו, שרואות אותו, שיסייעו לו ויחבקו אותו. המחנכת או היועצת יצטרכו להבחין אם התנהגות הילד נורמטיבית, תואמת את המצב או שההתנהגות היא חריגה ומעוררת דאגה. תמיד צריך לזכור שבמצב לא נורמלי - כל תגובה היא נורמלית.
האם יש צורך בתמיכה נפשית מקצועית?
לא כל מי שחווה אובדן זקוק בהכרח לטיפול. מדובר במשבר חיים שמצריך כוחות התמודדות. לעתים קרובות, האדם צריך עזרה בגיוס הכוחות הפנימיים שלו להתמודדות זו. אצל ילדים, יש משמעות גדולה להתמודדות של ההורים: אם המשפחה מגויסת ומתמודדת יחד, יש סיכויים טובים יותר שגם הילד יצליח לגייס את הכוחות. במצבים רבים, ההורים מתקשים למצוא את הכוחות בעצמם ובמקרים כאלה אני מאמינה בטיפול בראייה משפחתית או טיפול דיאדי (הורה-ילד). בשלב הבא ייתכן שנזהה שאחד מהילדים זקוק לעזרה נוספת, ואז יש מקום גם לטיפול פרטני. טיפול פרטני מאפשר מרחב בטוח לדבר על רגשות ועל פחדים בלי לחשוש ממה שזה יעשה לאימא כשהיא תשמע את זה, איך זה ישפיע על אחי וכדומה. לפעמים יש צורך וחשיבות גם למרחב האישי הזה.
על פי רוב, אנחנו יכולים לסמוך על ילדים שיש להם את כוחות הנפש ואת היכולת להתמודד גם עם מצבים קשים ביותר. הם מסוגלים, הם יכולים, וצריך להגיד להם את זה: זה קשה, אבל אתה מסוגל. זה לא שהכאב נעלם עם השנים, אבל הקושי של היום לא ייראה אותו הדבר בעוד שנה או בעוד חמש שנים. תמיכה משפחתית וחברתית שתלך עם הילדים בדרך הלא פשוטה הזאת, היא הדבר החשוב ביותר.
מרגו מויאל היא עובדת סוציאלית, מנהלת תוכנית הסיוע למשפחות שחוו אובדן פתאומי במרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן
מתמודדים עם אובדן? אתם לא לבד. צרו קשר עם מרכז אלה להתמודדות נפשית עם אובדן, לתמיכה נפשית מקצועית. לתיאום טיפול בוואטסאפ על ידי מטפלים מוסמכים בהתמודדות עם אובדן ושכול בעקבות המלחמה שלחו הודעה: 050-6644000
