אסיפת הורים
שלושה שבועות לקח לי לספר שאבא חטוף, לא הייתי מסוגלת: רון בנימין עדיין שם
29:05
מעולם לא היו לי ספקות באימהות שלי. איתי נולד ומיד ידעתי איך להיות אימא שלו. כשמיקה נולדה ידעתי איך להיות אימא שלה. איכשהו הדרך ההורית הייתה ברורה לי מהרגע הראשון, זה לא שלא עשיתי טעויות, בוודאי שעשיתי, אבל רוב הזמן ידעתי, הרגשתי, היו לי אינטואיציות טובות איך לפעול גם במצבים שלא היו מוכרים לי. ועכשיו, עכשיו אני כבר לא בטוחה. מה זה אומר להיות אימא של ילד מת? מה זה אומר להמשיך להיות אימא של ילדה חיה?
איתי הפך אותי לאימא. עם האימהות נולדה הדאגה. שלא ידחוף ידיים לשקע החשמל, שלא ייפול מהאופניים וייפצע, שלא יציקו לו בגן, שהמורים יהיו טובים אליו, שינהג בזהירות, שלא יקרה לו כלום בצבא.
בלילה אחרי שהודיעו לנו שנהרג, הוא בא אליי עם כנפי מלאך, הניח יד על כתפי, ליטף אותי כמו שהייתי אני מלטפת אותו בילדותו לפני השינה, ולחש לי בקול הבוטח שלו: "את לא צריכה לדאוג יותר אימא, בשבילי המלחמה נגמרה. אני במקום טוב עכשיו, את יכולה ללכת לישון".
בהתחלה חשבתי לצאת לחפש אחריו. פחדתי. חששתי שלמצוא אותו משמעותו להצטרף אליו לשם. אי-אפשר לחזור משם, אף אחד לא חזר. יש לי ילדה פה וילד שם, והשדים צרחו לי בראש את בחירתה של סופי.
היום אני יודעת שאני לא צריכה לבחור. שניהם פה איתי, אחת בחומר והשני ברוח. עכשיו זה הוא שמגדל אותי, זה הוא שמתווה לי דרך ודוחף אותי לחיות חיים טובים ולהגשים את עצמי. כשהוא היה בעזה לא ידעתי אם יחזור. היום הוא בא בכל פעם שאני קוראת לו. רק צריך להסכים לשחרר אחיזה מהפיזיות, מנוכחות הגוף, לקבל את העובדה שלעולם לא אוכל לחבק אותו. כשמשלימים עם זה נפתח שער לקשר מסוג אחר.
היחסים עם איתי לא נגמרו, הם רק שינו צורה. במובן מסוים קל יותר עכשיו להיות אימא לאיתי. הוא לא בועט, הוא לא כועס, לא כואב לו והוא לא צריך ממני שום דבר. הוא שלם ויש לו שקט, שלוות עולמים. להיות אימא למיקה זה להמשיך לדאוג. היא היחידה שנשארה לי כאן, אני דואגת אפילו יותר. עכשיו זה לפחד לאבד גם אותה. זה ללמוד לשחרר ולא להעמיס עליה את הפחדים שלי, לתת לה לגדול ולפרוח כאילו איתי עדיין בחיים.
קראו עוד:
אני לא רוצה לשים את כל כובד המשקל על כתפיה, היא לא צריכה לשאת את תפקיד הבת היחידה שקיבלה בעל-כורחה. להיות אמא למיקה זה לראות אותה שבורה וכאובה ולעמוד חסרת אונים מול הצער שלה. זה למצוא מחדש את השביל אליה, כי הכול השתנה ושום דבר לא כמו שהיה. זה לשמוע אותה אומרת כמה היא מתגעגעת אליו וכמה הוא חסר לה ולדעת שלעולם לא אוכל להחזיר לה אותו כפי שהכירה. אני מנסה ללמד אותה לתקשר איתו שוב. אני אומרת לה שהוא פה, רק אחרת. כל החיים לימדתי אותם להיות אחים טובים זו לזה ולדאוג אחד לשנייה, תמיד היה חשוב לי הקשר ביניהם. הלוואי שזה ימשיך, שהיא תסכים לפתוח לו את הדלת, לדבר איתו ולספר לו מה עובר עליה כך שתרגיש פחות לבד. אני כל הזמן שולחת אותו לשמור עליה.
מאז ומתמיד לימדתי את ילדיי שלא מתווכחים עם המציאות. אין לנו שליטה על המציאות, אלא רק על הדרך שבה אנחנו בוחרים להתמודד איתה. כשהילדים ניסו לשכנע אותי שנעשה יחד צניחה חופשית משפחתית, אני נחרדתי ואמרתי שעם כל הכבוד למשפחתיות, אני ממטוס לא קופצת. איתי, שהייתה לו תכונה להוכיח אותי בדברים שאחריהם לא היה לי שום טיעון נגדי, אמר לי: 'אימא, כשמציעים לך חוויה בחיים, תגידי כן'. אמרתי כן וקפצתי.
גם עכשיו אני אומרת כן למציאות האכזרית שנכפתה עלינו. להתווכח איתה יהיה בזבוז זמן ואנרגיה. במקום זאת, אני משתדלת להתחבר לחלק שבי שמתבונן על החיים בסקרנות. איתי נהרג בעזה, זו מציאות איומה ונוראה, אבל אני לא יכולה לשנות אותה. אני כן יכולה לבחור איך לחיות אותה. אני כן יכולה להתבונן בכל המתנות שאיתי השאיר אחריו, ושהוא ממשיך לשלוח. הלוואי שיכולתי לעשות את החיבור בין העולם שכאן לעולם הבא, אני מבקשת מאיתי שיעזור לי להפיל את המחיצה.
