אסיפת הורים
האזינו: המסע לאימהות - מה עובר על מטופלות פוריות? #45
39:50
מאז שהתחילה המלחמה אני מרגישה אשמה. אשמה על כך שאני מעזה לדבר על הקושי שלי, כי אולי הקושי שלי הוא לא קשה ביחס למה שקורה במציאות. אני מעבירה על עצמי ביקורת שאני נעשית עצבנית ועצובה ושואלת את עצמי - איזו זכות יש לי בכלל להרגיש ככה?
מי אני שאכעס על כך שבעקבות המלחמה נאלצנו לעבור לבית חולים אחר? מי אני שאתבאס על הסימנים הכחולים בבטן מהזריקות? מי אני שאבכה בשקט, כדי שהרופא לא ישים לב, בזמן בדיקה כואבת? מי אני? שאלתי את עצמי שוב ושוב, ועניתי: "אני מטופלת פוריות שנלחמת כבר שנתיים וחצי במלחמה הפרטית שלי".
הקשיים, הפחדים, הכאבים, הפרוצדורות הארוכות, ההוצאות הכלכליות הגדולות, התסכול שבתהליך - כל אלה לא השתנו, רק נוספו להם העצב, הפחד והחרדה שהופיעו מאז פרוץ המלחמה. עכשיו, יש לי משקל עודף של רגשות שליליים והכי נהנות לככב לי בראש הן האשמה ואחותה, הביקורת העצמית.
הן כל הזמן אומרות לי לשתוק, טוענות שאין לי זכות להתלונן ושאני צריכה בעצם להגיד תודה שאלו הן הצרות שלי. באחד השיעורים בקורס ייעוץ זוגי שבו אני לומדת, המרצה סיפרה על מצבים שבהם אנשים נוטים לבטל רגשות של אחרים מתוך רצון לעודד אותם שיהיה בסדר. מיד נזכרתי בפעם ההיא שעברתי הפלה וסיפרתי לחברה שאני עצובה וכואבת, והיא אמרה לי, "לא נורא, תשמחי לפחות שאת יכולה להיקלט".
מה שהיא בעצם רצתה להגיד לי הוא שבעתיד אני אצליח להיכנס להיריון, אם הגוף שלי עשה את זה פעם אחת הוא כנראה מסוגל לזה בפעם השנייה, אבל, היא גם ביטלה את העצב והכאב שלי על ידי כך שאמרה לי "לא נורא", בעוד שבעבורי זה היה איום ונורא.
קראו עוד:
אז מה אני בעצם מנסה להגיד? אני רוצה להגיד שהחלטתי לא להרגיש אשמה ולהשתיק את הביקורת העצמית, כי גם בימים כואבים ומתוחים שאני חווה כאזרחית במדינת ישראל, עדיין, בחיי הפרטיים והקטנים אני מתמודדת עם קשיים שלא נגמרים גם כאשר צץ לו קושי אחר. המציאות סביבי משתנה ומכאיבה, וגם, אני עדיין נלחמת כדי להיות אימא.
לסיום אשתף שהחלטתי שבכל ערב לפני השינה, כמה רגעים לפני שאירדם אני אומר לעצמי בלב תודה על שלושה דברים שקרו באותו היום, ולא רק לי באופן אישי.
למה אני עושה את זה? כי זה מקטין את האשמה והביקורת, וזה מזכיר לי לחפש ולמצוא את האור בתוך החושך. אז הנה שלושה דברים שאני מודה עליהם: אחד, הצלחתי להתחיל סבב חדש של טיפולי פוריות למרות המלחמה ברקע. שניים, לראות נשים לוחמות הולכות בגאווה עם נשק ברחוב וכשמבטינו מצטלבים, לקרוץ אחת לשנייה ולהרגיש עוצמה. שלוש, להתרגש כשהאחות במחלקת הפריה חוץ-גופית לוחשת לי באוזן שהיום היא "בעננים" כי בנה חוזר הביתה להפוגה, ואני מחייכת מאוזן לאוזן רגע אחד לפני שהמרדימה מטיסה אותי לשינה עמוקה.
החיים שלנו מעורבבים באושר האישי שלנו ובאושר הלאומי, באתגרים הפרטיים שלנו ובאתגרים כאזרחים במדינה שחייה בה לא פשוטים. בתוך קערת החיים אנחנו מערבבים את הדברים הגדולים והדברים הקטנים שקורים בחיינו, הקשורים בחבל הטבור למציאות המשתנה בחוץ. המציאות משפיעה עלינו ולפעמים מושפעת מאיתנו. לא תמיד אפשר לנתק את עצמינו ממה שקורה בחוץ, ועל כן, לאשמה והביקורת אין כאן מקום.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים, כותבת תוכן ומנחת סדנאות הומור למטופלות פוריות
