"היא לא ישנה כבר כמה לילות", חברתי הטובה אומרת לי במבט מודאג, "היא כל הזמן שואלת אם אני מכירה ילדים 'אמיתיים', רגילים, שהפכו לרוצחים. אני לא מבינה מאיפה השאלה הזה מגיעה, למה שילדה בת 10 תשאל דבר כזה בכלל...".
אני מביטה בה בתדהמה, נזכרת בכתבה שקראתי השבוע, על שלושה בנים החשודים ברצח אימם, אבל לא נראה לי הגיוני שהילדה שמעה על הסיפור הזה. בניסיון להבין על מה היא מדברת, אני מתחילה לבדוק את העניין לעומק. מהר מאוד מסתבר לי שלא מדובר בסיפור סתמי שהילדה המציאה - אלא בסיפור קיים ברשת הטיק טוק, סיפור "רץ" וטוען להיות אמיתי. סיפור שאותו הילדים מעבירים ביניהם ללא כל הבחנה.
קראו עוד:
התעמקות נוספת מגלה שלא מדובר בסיפור אחד, אלא בדפים שלמים. בלוגרים ממקומות שונים בעולם, חלקם מוכרים, מפרסמים סיפורי אימה בסגנון: "איך ילד רגיל נהיה מפלצת?" או: "האיש הזה הוא הליצן מהסרט IT בחיים האמיתיים (סיפור אמיתי)", ועוד אנקדוטות אימה נוראיות.
אני גולשת עוד בטיק טוק, ובעיניים פעורות אני קוראת עוד ועוד סיפורים כאלה, שכל אחד טוען להיות "האמיתי". הסיפורים עצמם, יש לציין, מגוונים ואינם חסים על נפש הילדים. אחד מתאר ילד שיום אחד השתנה לגמרי, ומבלי שמישהו הבין מה קרה - קם ורצח את הוריו ואחיו. סיפור שמזכיר את סיפורי "הדיבוק" על רוחות או שדים שנכנסים לגוף כלשהו, ומיד נותנים לנו להבין שמדובר בז'אנר מסוים. אולם לילדים המידע הזה חסר - מבחינתם מדובר בסיפור אמיתי לכל דבר ועניין.
ואם זה לא מספיק, שמתי לב למספר לא מבוטל של "כותבים" שמספרים את "הסיפור האמיתי" מאחורי הסרט אנבל, למשל, שטוענים כי במציאות הייתה בובה כזאת - רוצחת - שעליה ביססו את הסרט. וגם סיפורים על אנשים שנעלמו בפתאומיות, או על אדם מסתורי שנראה בכל מדינות בעולם.
ניסיון להסביר לילדים, במפגשים שונים, שמדובר בסיפור שאנשים אחרים המציאו נופל על מבטים מהססים. האמת היא שאני בעצמי, כאדם מבוגר, עוברת בין העמודים ומתחלחלת מרמת האכזריות שיש בהם. אז מה הפלא שילדים בני 12-8 מתבלבלים וחושבים שמדובר בסיפורים אמיתיים?
בואו נעשה סדר: ידוע שיש ילדים בגילים אלה שאוהבים לראות סרטי אימה, ולשמוע סיפורי אימה. יש להניח שגם כמה מאיתנו אהבו לעשות זאת כשהיינו בגיל שלהם. בנוסף, אנחנו שומעים הרבה על תכנים בלתי הולמים שילדים נחשפים אליהם ברשת. כאשר אלו כוללים ברוב המקרים נושאים כמו הפצת תמונות וסרטונים מיניים, התחזות לאחר ברשת, איום בהתאבדות ו/או חשש לחיי אדם ברשת, בריונות/הצקה/ביוש, עבירות מין, איומים וסחיטת קטינים ברשת, התחזות לאחר, פריצה למחשב, ועוד (לפי דו"ח 105, נ.צ) - אולם המצב כאן אחר.
"הילדים נחשפים לחומרים שלרוב מועברים אליהם ללא סינון ופיקוח, ולא תמיד הם יודעים לתווך לעצמם את מה שהם רואים - בעיקר כאשר היכולת להפריד בין דמיון ומציאות, בכל הקשור לרשתות החברתיות, אינה תמיד מספקת
סיפור האימה יוצר תחושות מתח, ריגוש מיוחד ואדרנלין. ובעצם, הם חלק מעולמנו, קטנים כגדולים: כיפה אדומה, עמי ותמי וכדומה. אגב, לפי מחקרה של החוקרת דברה דנילביץ, הרי שלאגדות, מפחידות ככל שיהיו, יש השפעות חיוביות על נפשם של הילדים. לטענתה, סיפורים אלה עוזרים לילדים בכך שהם משמשים מעין מקום מוגן, כזה שנותן מענה ופורקן לפחדים, חרדות ורגשות שקיימים בכל מקרה בעולמם הפנימי של הילדים שלנו, בעוד שמשמעויות פסיכולוגיות אלו מכינות אותם להתמודדויות שונות בחיים האמיתיים.
הילדים הללו ששומעים אגדה עתיקה או צופים בסרט אימה - מבינים שבסופו של דבר מדובר בסיפור. כלומר, במקום שאינו אמיתי ולכן הוא בטוח. ופה טמון ההבדל: הילדים שמבלים כיום מול המסכים, שעות על גבי שעות יש לומר, נהנים משירים וריקודים, מבדיחות, המצאות ואתגרים שמפעילים את האדרנלין - מגיעים לסיפורים האלו. ולילדים בכלל לא ברור שמדובר בהמצאה דמיונית.
"אני בעצמי, כאדם מבוגר, עוברת בין העמודים ומתחלחלת מרמת האכזריות שיש בהם. אז מה הפלא שילדים בני 10 ו-12 מתבלבלים וחושבים שמדובר בסיפורים אמיתיים?"
בגילים הללו, כאשר גיל ההתבגרות רק מתחיל, בולט ביותר הפער בין ההתבגרות הפיזית והמינית של הילד לעומת ההתבגרות הנפשי. הילדים נחשפים לחומרים שלרוב מועברים אליהם ללא סינון ופיקוח, ולא תמיד הם יודעים לתווך לעצמם את מה שהם רואים - בעיקר כאשר היכולת להפריד בין דמיון ומציאות, בכל הקשור לרשתות החברתיות, אינה תמיד מספקת, וילדים רבים עדיין מתבלבלים בין השניים. ובמיוחד שהם לא יושבים וצופים בסרט בבית הקולנוע, הרי כאן כל האלמנטים מסביב הם אמיתיים: בלוגר שמעלה סרטון בטיק טוק, וכותב שזה הסיפור הנכון שהגיע הזמן שיידעו עליו. למה לא להאמין לו?
הסיפורים האלה מבלבלים את הילדים שלנו היות שהם נמצאים עבורם בעולם האמיתי, ויש בהם הרבה מרכיבים שנתפסים אצלם "אמיתיים". סרטונים ש"מכבדים" את עצמם בכיתוב "זה הסיפור האמיתי", והתחושה היא שהנה פה מספרים להם את כל מה שהסתירו מהם עד היום. וכך, הם מעבירים את הסרטונים האלו ביניהם, מאחד לשני, לעיתים אף ללא ידיעת ההורים, ולא אחת סובלים מחרדות ומסיוטים.
מה אנחנו ההורים יכולים לעשות? ראשית, להיות עם יד על הדופק. וזה אומר לגשש ולבדוק מה הילדים רואים בטיק טוק, לשוחח עימם על התכנים שבהם הם צופים, ובעיקר להסביר את ההבדלים בין דמיון ומציאות, בין התנהגות אנושית נורמטיבית לבין מקרים קיצוניים מאד וחריגים.
חשוב לדבר איתם על כך שברשת כל אחד יכול להעלות מה שמתחשק לו ולטעון שזה סיפור אמיתי. אם אתם רוצים לקחת את השיעור הזה צעד אחד קדימה, תוכלו גם להמציא עם הילדים ביחד סיפור משלכם, אבל דווקא חיובי, או כזה שקורא לילדים שלא להאמין לסרטוני האימה.
