"עסקתי בכתיבה במשך כל חיי הבוגרים אבל לא חלמתי לכתוב ספר, זה מעולם לא היה ברשימת החלומות שלי", מספרת אביב דנינו תורג'מן (35), שחקנית, כותבת ויוצרת תוכן, וגם אימא לשני ילדים, יולי (7), וארי (4), שהוציאה לאחרונה ספר ילדים.
הכתיבה עזרה לה, היא מספרת, להתמודד עם דכדוך אחר הלידה, עם הקשיים שלה כאימא צעירה, ועם לקות השמיעה של יולי בתה: "היא עזרה לי להתמודד עם החשש הגדול שלי 'מה יגידו הילדים בכיתה', וגם ללמד אותה איך להתמודד עם המצב בצורה חיובית".
"מסע ההורות שלי החל ברגע שבו ראיתי את שני הפסים על מקל הבדיקה", היא מספרת, "זה היה זמן קצר לאחר הצעת הנישואים. גילינו שאני בהיריון, ותכננו חתונה במהירות שיא. ההיריון היה מבחינתי חוויה גדולה. במשך שעות הייתי משמיעה לה מנגינות, שרה לה שירים, וממש מרגישה איך היא מרגישה אותי מבפנים".
פצועה, תפורה, עצובה
אבל אז הגיעה הלידה, ועבור אביב "זה היה ממש החלום ושברו", כלשונה. "הלידה של יולי הייתה קשה ומורכבת. אני זוכרת שהיו בחדר המון אנשים, רופאים, אחיות, מיילדות, וגם האיש שלי. מיד אחרי הלידה לקחו אותה במהירות לתינוקייה, ולי רק אמרו: 'היא לא יכולה להישאר איתך, היא חייבת להיות בניטור'. בכיתי, כל כך חיכיתי לחבק אותה ולא יכולתי, לא הספקתי לראות אפילו איך היא נראית, לגעת בה ולהריח אותה".
קראו עוד:
מתי נודע לך שליולי יש לקות שמיעה?
"כמה שעות לאחר הלידה, כשאני עדיין מתאוששת, נאמר לי שעשו לה בדיקת סינון שמיעה ושהיא לא מגיבה באוזן שמאל. בתקופה הזו מצאתי את עצמי עוברת מרופא לרופא, בעודי פצועה, תפורה ועצובה. הרופאים הסבירו לי שלקות השמיעה נוצרה, כנראה, בעקבות התפתחות לא תקינה בהיריון, ואני לא יכולתי להימנע מלהרגיש רגשות אשמה. הרגשתי כאילו סחטו לי את הלב עד הטיפה האחרונה, ממש כמו סמרטוט רצפה".
מה היו האתגרים?
"אני חושבת שהאתגר הכי גדול שלי אחרי הלידה היה להבין שהכול יהיה בסדר - היא תהיה בסדר, אני אהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר. אני זוכרת שלא הבנתי דבר על לקות שמיעה, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מלקטת באינטרנט פיסות מידע. בנוסף לכך, היו התמודדויות גם עם הסביבה הקרובה. הרגשתי שלכאורה הסביבה הקרובה הייתה תומכת, הקשיבו לי כשהייתי צריכה וניסו לעודד אותי, אבל התחושה שלי הייתה שהם לא באמת הבינו אותי או את הקשיים שלי. כאימא צעירה, היה לי קשה גם עם הצעות הייעול מהסביבה והביקורת. היום, כשאני אימא בפעם השנייה, אני צוחקת על זה. אפילו יש לי על כך סרטוני רשת".
ספרי על הרעיון ליצירת הספר.
הספר "כוכבון מאיר את העולם" (2023, הוצאה עצמית) נכתב לפני כשנה וחצי בערך. הוא נולד כרעיון ספונטני שעלה מבקשתה של יולי. ככל שהיא גדלה והתפתחה, אפשר היה לראות איך היא מתמודדת עם העולם סביבה בצורה נפלאה, ואיך היא מוכיחה לי ולעצמה, בכל יום מחדש, שלקות שמיעה היא לא קללה, אלא היא בסך הכול משהו שונה ומיוחד שיש בה. אני חייבת לציין שאחת מנקודות האור הכי גדולות בכל התהליך הזה, היא שאני רואה כיצד היא מחזקת גם ילדים אחרים בסביבתה.
באחד הערבים, יולי ביקשה שאספר לה סיפור כי הייתה סופת רעמים בחוץ והיא פחדה לישון. הייתי עייפה מאוד, וזה המקום לומר שבאותה תקופה התמודדנו עם אתגרים לא פשוטים, בהם סבא שנפטר, ניתוח שעברתי, שבר במרפק וניתוח חירום של יולי. אבל יולי התעקשה, והחלטתי לספר לה סיפור על כוכב קטן, כי היא אוהבת את הגלקסיה, ועל סופה גדולה כי רציתי שתראה שסופות רעמים וברקים הן לא כל כך נוראיות.
"כך נולד סיפור על כוכבון קטן עם רגל ארוכה ששמע שסופה גדולה ומפחידה מגיעה לגלקסיה, והוא ממש נבהל. הוא הלך לאימא שלו, כוכבה, ושאל אותה מה עושים. במהלך הסיפור, כוכבון הקטן, מוצא את העוצמות והכוחות הפנימיים שלו ואת האור הייחודי שלו. מיד אחרי שיולי נרדמה, היה לי ברור שהסיפור הזה צריך לצאת לאור. רצתי למחשב, וכתבתי אותו בנשימה אחת".
האם היה משהו שהפתיע אותך בתהליך כתיבת הספר?
"כן, בהחלט, כשהקראתי את הספר בפעם הראשונה לארי הקטן שלי, בן שלוש וקצת, שלא היה חלק מהתהליך (בניגוד ליולי שהייתה חלק בלתי נפרד מהדרך, החל מבחירת השם של כוכבון, לצבע שלו ועד האיורים), הוא שאל: 'למה לכוכבון יש רגל ארוכה?'. הסברתי לו, ובמשך כמה חודשים הוא ממש התעקש שצריך לסדר לו את הרגל. בסופו של דבר הוא הבין, שכמו שלאחותו יש מכשיר שמיעה כך לכוכבון הקטן יש רגל ארוכה.
"הוא הבין שיש ילדים שיש להם משקפי ראייה, ילדים נמוכים, ועוד המון סוגים של ילדים ואנשים, כל אחד והייחודיות שבו. וזה בדיוק היה הרעיון - לספר על כוכבון שהוא כוכב מיוחד, כזה שמצד אחד נראה חמוד, כדי שילדים יתחברו אליו, ומצד שני, היה לי חשוב שהוא גם יהיה הכוכב הכי קטן וכהה בגלקסיה, עם רגל ארוכה ולא סימטרית, כדי לעודד שיח על שונות בחברה, ולהעביר לילדים את המסר שהם לא צריכים להיות מושלמים".
