שלום, אני נוסעת.
אני לא רוצה שכל החרדות שלי ילוו אותי הלאה.
לא שיש לי אשליות בקשר לברצלונה.
ברצלונה לא מחכה לי.
גם שם לצערי לא אהיה לבד, וזאת משום שאהיה עם שתי בנותיי פרועות השיער והאישיות, אשר מעבירות את רוב חייהן בקטטות, צביטות וזעקות "היא לקחה לי!" אשר פותחות שערי שמיים ואברבנאל. כמו כן תצטרף לנסיעה גם הכלבה שלי, פקינז נכה ומאותגרת סוגרים בת 17 וחודשיים. אז כן, הבנתם נכון. בעוד כשבוע גם אני אצטרף לטרנד ה"מה פתאום רילוקיישן? אנחנו רק נוסעים להתאוורר קצת". בימים אלה אנשים לא עושים רילוקיישן, לא ולא. חלילה וחס. הם רק מגשימים חלומות ישנים שתמיד היו להם. הלוא מי מאיתנו לא חלם ללמוד את השפה התאית ולהישאר עם הילד בבית כי הוא חטף קדחת דנגי ולא יכול לפקוד את ערסל הלימודים? ומי מאיתנו הנשים לא חלמה להעביר את גלי החום של ראשית גיל המעבר כשהיא יושבת צפופה יחד עם שני ילדיה המתבגרים והמחוצ'קנים בקרוואן שכור, מיטלטלת בכבישי סלובקיה או קרואטיה, כשמחוץ לחלונה נוף ירוק מרהיב אך בפנים לחלונה ריח זיעה מרקיב? הכי כיף באמצע החיים לישון יחד עם כל בני ביתך בערימה של חבר'ה על הדשבורד.
קיצר, מי חלם על זה? אולי אתם. אני ממש לא. מוזר שפתאום כולם נזכרו שחלומם האמיתי הוא לקחת את ילדיהם המתוקים, אותם יצורים הלומי מסך שהתחנכו לאורו של אייפון ועל ברכי הזום, ולהפוך אותם לילדי טבע פראיים בחוף פאלולים שבגואה. אני לא חלמתי על זה. אני דווקא הייתי בטוחה שבגיל 40 פלוס אני סתם אשב לי בכל ערב מול נטפליקס עם כוס יין לבן בידי וניגירי טמאגו בפי כמוזרקת בוטוקס שאין לה הופכין, ואם יש לה הופכין אז הוא מתבצע גג בעשר וחצי במיטה. אבל אז פרצה מלחמה. ואז היא נמשכה. ונמשכה עוד. ועוד נמשכה. וגם אני, כמו לא מעט אזרחים רצוצים, רוצה לקחת פסק זמן ולא לחרוד, לחיות קצת בלי ממ"ד ולא לדאוג. אני רוצה להצליח ללכת ברחוב מבלי לחוש סטרס בל יתואר ומלבין שיער, ומבלי לאחוז בבנותיי ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות, מופתים, חרדות ופחדים. נמאס לי. אני בלחץ. אני מפחדת.
הבעיה היא שמבחינתי נסיעה משפחתית לארץ אחרת גם היא מובילה ללחצים ולפחדים. ראשית, כי אני אדם ששונא שינויים. מה זה שונא? מתעב. ככל שתאריך הרילו-אוורור מתקרב, נשימותיי נהפכות להלחתה כלבית, הצורך לארוז סוגר עליי, חוסר הוודאות גומר עליי, והעתיד מלחיץ אותי עד לכדי שיתוק. כילדה עברתי מלא דירות, כמעט בכל שנה. לכן, ברגע שכאדם בוגר הצלחתי איכשהו להתמקם - זהו. היה לי ברור שבגילי, סוויט 43, איש כבר לא יזיז אותי לשום מקום. שנית, כי האימהוּת קשה לי. יש כאן משרה מלאה מאוד, ונדרשות למי שמאייש אותה תכונות אופי מסוימות ואיכויות שספציפית הן אינן החוזקות שלי. בדיוק כמו בריאיון עבודה. אז ספרי לנו, חן, מהן החוזקות שלך? חריזת חרוזים ולגימת שרדונה. בסדר. יפה. ומהן החולשות שלך? פתיל קצר, חוסר סבלנות, נטייה לחרון אף ויכולת הכלה של פיפטה. כמו כן אני פרפקציוניסטית ועקשנית, וגם לא יודעת להתפשר כשצריך. הבנתי. ותגידי, איך את בעבודת צוות? אני רואה שבדינאמיקה הקבוצתית כשקיבלתם משימה לבנות טירה ממגנטים, את אמרת שזה משעמם ושקעת באייפון. האומנם? כמו כן כתוב לי פה שגם כשפנו אלייך כדי להתייעץ מהי הדרך הטובה ביותר לבנות צריח מלגו דופלו, את צעקת שאת חייבת קפה ושיעזבו אותך בשקט כי גם אמא היא בן אדם. זה נכון? הבנתי. אוקיי, אז לא התקבלת. אה, כבר עשית שתי ילדות? נו מילא, לפחות תשתדלי לעשות את המיטב.
אז כן, אפשר לומר שגם האינטנסיביות הצפויה לי עם הבנות בחו"ל מלחיצה אותי. ובהתחשב בנקודת מוצא ירודה זו, אי אפשר שלא לתהות איך ולמה בכל זאת התקבלה ההחלטה לטוס. בהקשר זה אספר שהכטב"ם ששבר את גב הגמל היה המתקפה האיראנית. מה שקרה זה שדווקא בערב שבו איראן תקפה בכל כוחה, אנו יצאנו לשוח כמשפחה. בשיא ההפגזה בדיוק היינו על דרך רוקח בדרך הביתה, בלי שום מקלט או ממ"ד. אומנם אפליקציית פיקוד העורף התחננה בפנינו קודם לכן שבבקשה ניכנס למרחב מוגן, או שלפחות נשהה בקרבת אחד, אבל בכל זאת לא הספקנו. לכן, עם הישמע האזעקה הראשונה, יצאנו בריצה מהאוטו ונצמדנו אני, הבנות ואבא שלהן לקיר מתחת לגשר, כשאנו מתכרבלים יחד בערוגה של גרניום ונמלי אש. כעבור כמה דקות החלו להישמע פיצוצים אדירים. האימה כרסמה בליבי והנמלים בירכיי. הבנות, בנות 7.5 ו-9, שעד לאותה נקודה היו די אדישות למתרחש במלחמה כי לרוב הן בעיקר מוטרדות מנושאים כגון חלוקת רכוש, שוויון בנטל והתפלגות אירועי "לא פייר" בראי הטאבלט, נלחצו מאוד. הן ממש בכו. הבומים היו בעוצמה איומה. כך שאחרי אותו ערב נורא, שממנו יצאנו בשן נוקשת ועין דומעת, החלטנו לצאת למסע תיקון משפחתי בברצלונה.
כך הגעתי למצב הזה, ולכן מתרגשת עליי ומתנגשת בי הנסיעה הזאת. האם יהיה מעניין? בהחלט. האם יהיה קשה? ברור. האם יהיה כיף? חלילה.
חן לבקוביץ היא אימא לשתיים, יועצת לשון וסופרת.
