שבועות של טרור מכים באזרחי ישראל. בעיר דוד, בשכונת רמות, בחווארה, בים המלח. נרצחים, הלוויות, פצועים. משפחות רבות נוספו אל משפחת השכול. אך מהי משפחת השכול? ובכן, לא קל לומר את זה, אבל לא כל שכול נחשב לחלק מהמשפחה הזו.
בהיותי בת 18, אימי נרצחה בפיגוע בקו 26 בירושלים. מחבל מתאבד פוצץ את האוטובוס שהיה בדרכו לאוניברסיטה העברית, קצת אחרי הסכמי אוסלו ולפני רצח רבין. אל השבעה הגיעו פוליטיקאים, רבנים ונציגים מביטוח לאומי, שליוו אותנו מאותו רגע. עובדת סוציאלית הסבירה לי על הזכויות שלי, על סל שיקום, על תגמולים חודשיים, על מימון לימודים ועל מענקים שונים. האבל והאובדן היו קשים מנשוא, אך הייתה תחושה שהמדינה מכירה בקושי ומנסה לעזור.
לפני שש שנים איבדתי את בני, חן ישראל, רק בן עשר. שוטר קהילתי נסע על רכב קרקל של משטרה צבאית ולא הבחין בו כשהוא חצה את מעבר החציה על אופניו בכיכר היישוב תקוע שבו גרנו אז. הוא בדיוק חזר הביתה מפעולה בבני עקיבא לקראת שבוע השיא של פעילות התנועה. הוא נהרג במקום.
קראו עוד:
במקרה הפרטי שלי, האבסורד הגיע לקצה. במקרים אחרים זה אולי לא קיצוני ברמה כזו. אך משפחות השכול האזרחי, כלומר אלו שאיבדו את יקיריהן בנסיבות אזרחיות, אינן זוכות לשום סיוע וגב מהמדינה וממוסדותיה. יש התעלמות מהקושי ומהכאב, שהם אותו קושי וכאב שחוות משפחות השכול הלאומי. אבל מה לעשות, זה לא סקסי כמו פעולות איבה ולא הרואי כמו מלחמות, ואין לזה לובי בקהילה הבינלאומית כך שזה לא מעניין אף אחד.
גילוי נאות, משפחות של נפגעי תאונות דרכים הן מקרה פרטי שכן מקבל סיוע ממשרד הרווחה בכל הקשור לטיפולים נפשיים. אמנם הסיוע מוגבל בזמן, עד שנה מהאירוע, אך ניתן לנסות להאריך אותו. משפחות ששכלו ילד על רקע מחלות או טביעה או אסונות אחרים לא מקבלות דבר. התחושה היא שאיני חלק מ'סיפור'. אין נרטיב שתומך בכאב שלי וממסגר אותו בתוך הקשר רחב יותר ובעל משמעות, כדי שיהיה ניתן להתנחם לפחות בכך.
"יש התעלמות מהקושי ומהכאב, שהם אותו קושי וכאב שחוות משפחות השכול הלאומי. זה לא סקסי כמו פעולות איבה או הרואי כמו מלחמות, ואין לובי בקהילה הבינלאומית. זה לא מעניין אף אחד"
איני באה חלילה וחס להמעיט בסבל ובקושי של משפחות נפגעי איבה או של חללי צה"ל. מי כמוני, יתומת טרור, יודעת שהטראומה היא קשה ומורכבת, והנחמה בכך היא מועטה ביותר אם בכלל. אבל אי-אפשר לזלזל באפשרויות השיקום העומדות בפני המשפחות הללו, ובהערכה הציבורית שבאה לידי ביטוי ביום זיכרון לאומי עם הנצחות, כתבות, ומאות פרויקטים ויוזמות מרגשות למען ולזכר הנרצחים וההרוגים.
לנספי השכול האזרחי אין אבא ואימא. אין מי שיפעל למענם, אם לא ההורים השכולים עצמם או בני משפחותיהם והחברים הקרובים. אין יום זיכרון עם צפירה ואנשי ציבור נעדרים מהלוויות ומאזכרות.
בתי, שהיא חיילת בסדיר ואחות שכולה, נתבקשה כמו כל חייל למלא טופס עם פרטים אישיים ביום החיול. בין השאר הייתה אפשרות לסמן במשבצת אם היא ממשפחה שכולה. באופן טבעי ובלי לחשוב, היא סימנה שכן. אך כשפגשה את קצינת הת"ש לאחר מכן, שאלה אותה הקצינה איך נפטר אחיה וכשהשיבה שזו הייתה תאונה, היא מחקה את הסימון ואמרה שזה לא נחשב. איני מאשימה את הקצינה, אם כי היא יכלה לעשות זאת ביתר רגישות. זו המדיניות הנהוגה, שאינה מביאה בחשבון כלל את האוכלוסייה הזו, שנקראת השכול האזרחי.
"לנספי השכול האזרחי אין אבא ואימא. אין מי שיפעל למענם, אם לא ההורים השכולים עצמם או בני משפחותיהם והחברים הקרובים. אין יום זיכרון עם צפירה ואישי ציבור לא מגיעים להלוויות ולאזכרות"
נאבקים על הזכויות
לצערנו, בכל שנה נוספות כ-1,500 משפחות שכולות כאלה, שאינן מקבלות הכרה ומענה. פיני רבינוביץ, אביה של דסי רבינוביץ שנפטרה ממחלת הסרטן, ייסד את עמותת יקיר לי - יד ולב לשכול האזרחי, ושם לו למטרה להביא למודעות ציבורית רחבה בדיוק את זה, ולקדם את זכויותיהן של המשפחות הללו.
העמותה פועלת בכל הזירות האפשריות, גם בכנסת ובמועצות מקומיות, כדי לקדם חקיקה למען המשפחות ולהיטיב את מצבן. אין פה כוונה להגיע לשוויון, מובן מאליו שהמדינה חייבת לגבות את משפחות החיילים ונפגעי פעולות האיבה בצורה מקסימלית ולגלות אחריות מדינית כלפיהן. אך יש הרבה מה לעשות כדי לסייע בדברים בסיסיים.
רבינוביץ השיג למשל את השוויון בתנאי הת"ש שזכאים חיילים שהם אחים שכולים, וכעת גם אחים בשכול האזרחי יכולים לקבל הקלות בשירות. הוא יזם גם את פרויקט "היום השמיני", שבו מגיע צוות מתנדבים, שהוכשר לשם כך, אל המשפחה האבלה בתום השבעה, ומסייע למפות את הצרכים ואת הבקשות שבהן יכולה העמותה לסייע.
שבוע המודעות לשכול האזרחי
השבוע חל שבוע המודעות לשכול האזרחי, שבו פועלים כבר במאות מוסדות וארגונים לפתוח את הנושא ולהעלות אותו לשיח הציבורי. בימים אלה מתקיימות הרצאות וסדנאות בזום, וגם פרונטלית, וניתן לקבל את כל המידע ולהזמין פעילות באתר העמותה. השנה, לראשונה, יוצאת העמותה במיזם 'מדליקים נר', שבו אנחנו קוראים לכל אחד ואחת, משפחות כיחידים, להירשם ולהדליק נר לכבוד משפחה שכולה, ולזכר הנפטרים. בין שהנר הוא וירטואלי ובין שהוא ממשי. הזדמנות לזכור, להתחבר, למי שאינם ולמי שישנם וכואבים את הגעגוע.
משפחות אלה נושאות יום-יום בגבורה את משא השכול בדיוק כמו משפחות השכול הלאומי, ולכן הן ראויות להכרה חברתית ולחיבוק הציבורי. אני בטוחה שכל אחד מכם מכיר משפחה שלמרבה הצער שכלה את יקיריה, ולא משנה הגיל או הנסיבות. אנא חבקו אותן, דרשו בשלומן בימים קשים יותר כמו לפני האזכרה או יום ההולדת שלא ייחגג. תנו להן סיבות לשמוח ולהרגיש נראות - הירשמו למיזם.
ומילה אחרונה אישית שלי למען חן, שלא יחזור, ולמען כל אלה שזכאים לחזור הביתה בשלום. זו בעצם קריאה לנהגים, שתישמע מסוף העולם ועד סופו - תנו לכל מי שפוגש אתכם בדרך, את הזכות הבסיסית לחיות.
