"את תראי, ברגע שלא תחשבי על זה, זה יקרה", כך אמרה לי דנה, חברתי הטובה עוד מימי התיכון, אחרי שסיפרתי לה שסבב מספר 12 בטיפולי הפוריות לא הצליח.
תהיתי לעצמי אם להגיב למה שאמרה, להסביר לה את המורכבות. מצד אחד לא היה לי כוח לזה ומצד שני, ידעתי עמוק בפנים שאני חייבת. לא כי אני רוצה להעמיד אותה במקומה אלא כי היא מייצגת עבורי את הסביבה שלא באמת מבינה מה עובר על מטופלות פוריות, ואם אשתוק, איך האנשים סביבי יבינו?
ובכלל, הנטייה לחלק עצות ולהמטיר פניני חוכמה למישהו שמספר על קושי שלו, מאוד רווחת בחברה הישראלית, כשבעצם, הוא רק רצה לשתף ושמישהו אחר יקשיב. בלי רעיונות לפתרונות מהירים. בלי דעות. בלי עצות סרק. בלי ביקורת.
טכנית, הקשבה היא דבר פשוט. אחד מדבר והאחר מניח את כל מה שהוא חושב שהוא יודע בצד ורק מקשיב ומדי פעם משחיל שאלה כדי להבין מה האדם שמולו באמת צריך עכשיו. רגשית, כדי להקשיב באמת, צריך להימנע מלתת לאגו לנהל את העניינים.
אני מלווה נשים בטיפולי פוריות. פעמים רבות הן מגיעות אליי לקליניקה ומספרות על עצות שהן מקבלות וכמה זה מכעיס אותן, פוגע בהן, מתסכל ורק גורם להן לשתף פחות.
הנה כמה עצות שאף מטופלת פוריות לא רוצה לקבל:
"את צריכה להירגע, את כל הזמן בסטרס. תשחררי"
מטופלת פוריות נוסעת ברכבת הרים ולא במובן הכיפי של המונח. זאת רכבת הרים רגשית כזו שכוללת בתוכה המון חוסר וודאות, פחדים וחוסר שליטה.
תארו לכם שאתם על האנקונדה בלונה פארק. היא נוסעת ברוורס את כל המסלול, מהסוף להתחלה. אולי בפעם הראשונה זה יהיה מפחיד אבל נסבל וגם קצת משעשע, אבל מה יקרה אם תצטרכו לעבור את הנסיעה הזו שוב ושוב ושוב ושוב?
כנראה שתרצו להקיא, תרגישו מסוחררים, חסרי סבלנות ומתוסכלים שאתם עדיין על הרכבת הזו למרות שאתם מרגישים רע, אין לכם מושג אם ואיך תצלחו את הסיבוב הבא ובאיזה מצב תסיימו אותו. ואתם רק מתים לרדת מהרכבת.
זה בדיוק מה שקורה לאישה בטיפולי IVF.
וכן, היא בסטרס וזה הגיוני וטבעי וחלק בלתי נמנע מהתהליך. לא רק שהשילוב בין הורמונים לטיפולים לא מרגיע, הוא עושה בדיוק את ההיפך. ההורמונים מקצינים רגשות ומצבי רוח. כל סבב מלווה במתח בלתי נמנע, בתהייה מתסכלת, כמעט אובססיבית, האם הפעם זה יצליח. כשאתם מייעצים לה להירגע והיא לא מצליחה לעשות את זה היא חושבת לעצמה: בגלל שאני לא רגועה, אני לא מצליחה להיכנס להריון. כלומר, לא רק שנתתם לה עצם בלתי אפשרית ליישום, היא גם עלולה לגרום לה לחוש אשמה.
ובכלל, אף אחד מאיתנו לא באמת מצליח להיות שליו ורגוע 7/24. בחיים קורים כל מיני דברים שמשפיעים על מצב הרוח שלנו. תוסיפו לזה זריקות, בדיקות, רופאים, תקוות, כישלונות, ניתוחים והורמונים וספרו לי אם אתם מרגישים רגועים.
ועוד דבר אחד קטן שחשוב להזכיר, מעולם לא נכתב בפרוטוקול רפואי של מטופלת פוריות: "היא לא נכנסת להיריון כי היא לא רגועה". כדי להיכנס להיריון צריך הרבה דברים חוץ מרוגע, למשל: ביציות, רחם וזרע תקינים. גם לבריאות הכללית של האישה ולגילה יש השפעה גדולה וגם למזל או לגורל או איך שתבחרו לקרוא לזה.
"כשלא תחשבי על זה, זה יקרה"
לוח הזמנים של מטופלת פוריות מנוהל לפי זריקות ותרופות שיש לקחת בזמנים קבועים. במהלך היום היא מבלה שעות על הטלפון כדי למצוא תור פנוי לרופא, שולחת מיילים למרפאות ובתי חולים ומבצעת בדיקות קריטיות לתהליך. אז תגידו לי אתם, איך אפשר שלא לחשוב על זה?
גם את העצה הזו פשוט אי אפשר ליישם. הטיפולים הם חלק דומיננטי בחייה של מטופלת פוריות. גם כשהיא יוצאת ומבלה עם חברות, היא מוצאת את עצמה מזריקה הורמונים בתא השירותים או מחדירה לעצמה לנרתיק נר וגינלי. הטיפולים הולכים איתה לכל מקום.
כדי להמחיש לכם את זה עוד קצת, תארו לכם שאתם עומדים בפני סיטואציה שממש מפחידה אתכם, זה יכול להיות רופא שיניים או סתם חדר מלא באנשים שאתם לא מכירים ואתם אנשים ביישנים. בעודכם בסיטואציה הזו, אתם מתבקשים לא לחשוב על מה שמפחיד ומטריד אתכם. הרי ברור שזה לא אפשרי. לא לחשוב על זה, זה לא אנושי.
להיות מטופלת פוריות זה להכניס לחיי היומיום, שבדרך כלל עמוסים בעבודה, מטלות ומערכות יחסים - גם תזכורות לזריקות, לקיחת תרופות ובדיקות. עצם ההתעסקות בכל אלה לא באמת מאפשרת לא לחשוב על זה.
אם מטופלת פוריות לא תחשוב על זה, היא עלולה לשכוח לקחת תרופות או לא להגיע לבדיקה חשובה, ואז היא תהרוס לעצמה את הסבב כולו.
אז תנו לה לחשוב על זה. יש לה חתיכת אחריות על הכתפיים.
"אל תוותרי, בסוף זה יקרה"
אם מטופלת פוריות שיתפה אתכם שקשה לה, זה לא בהכרח אומר שהיא מוותרת. היא רק סיפרה שלא קל לה ושיש ימים שבהם לא מתחשק לה לצאת מהמיטה. שיתוף הקושי אינו אומר וויתור, שיתוף הקושי הוא מעשה אמיץ. תנו לה להגיד שרע לה, תנו לה לבכות, תגידו לה שהיא מדהימה אתכם בכוחות שיש לה ותרימו לה על זה שהיא מצליח לקום מחדש למרות הכאב והנפילות.
אה, ואל תבטיחו שבסוף זה יקרה, כשהיא בעצמה לא רואה את הסוף. וגם, מי מבטיח לה שבסוף זה יקרה? אתם? אתם בטוחים בזה?
יש מטופלות שהגיעו ל"סוף" והחליטו לוותר על אימהות, יש מטופלות שניסו שנים רבות ובסוף החליטו לאמץ או להיעזר בפונדקאית או בתרומת ביצית.
ההחלטות האלו הן בסדר גמור. לאימהות ולהורות יש גוונים וצורות שונות וכולן מקובלות, וגם לבחור לא להיות אימא זו החלטה שצריך לכבד. ועדיין, הסוף שכל מטופלת פוריות חולמת עליו הוא להיות בהיריון עם ילד גנטית שלה וללדת. לפעמים הסוף הזה לא קורה והיא צריכה להיפרד מהחלום הזה ולפסוע במסלול אחר. אז אל תבטיחו לה שבסוף זה יקרה. אולי כשאתם אומרים את זה אתם חושבים שזה מעודד אבל המטופלת שלפניכם מרגישה שאתם לא מבינים אותה, שסתם זרקתם משפט באוויר כדי שתרגישו בסדר עם עצמכם.
"גיסתי ניסתה עשר שנים, בסוף היא הלכה לרופא קוסם וזה הצליח לה. את חייבת ללכת אליו גם"
בואו נתחיל מזה שעשר שנים של טיפולי פוריות זה לא סיפור הצלחה ובטח שלא מעודד. אני לא מכירה מטופלת פוריות אחת שרוצה להיות בתהליך הזה אפילו חודש, שלא לדבר על עשר שנים. זה סיפור שרק מוריד את המוטיבציה.
ואם בהמלצות על רופאים עסקינן, תהיו בטוחים שהאישה שלפניכם שמעה על המון רופאים והיא בחרה את האחד שטוב עבורה בשלב זה של הטיפולים. בנוסף, רופא שהוא גם קוסם, או קוסם שהוא גם רופא זו אגדת דיסני. יש רופאים טובים יותר, יש רופאים טובים פחות. אף אחד מהם לא יכול להבטיח את הצלחה.
ויש עוד
"תלכי לדיקור, תעשי מדיטציה, תעשי רפלקסולוגיה, תשני את התזונה, תטפלי באמונות שחוסמות אותך, תקפיאי עורלה, תלכי לרב, תחליפי מזוזות בבית, תאכלי ריבת אתרוגים..."
זו רק טעימה מרשימת ההמלצות שמטופלת פוריות שומעת. כמטופלת פוריות וכמלווה של נשים וזוגות שעוברים תהליך IVF, אני יודעת שמתן עצות וטיפים נובעים מרצון טוב לעזור, לתמוך ולעודד אדם שחווה קושי. ובכלל, זה נחמד להמליץ על משהו שעבד לנו או לקרובים שלנו. השאלה היא האם ביקשו מכם? אם לא, אל תמליצו. תאמינו לי, כשמישהו רוצה המלצה הוא מבקש. קרוב לוודאי שההמלצה שלכם תהיה לא רלוונטית ורק תיצור תסכול וכעס.
אז מה כן?
הנה כמה אפשרויות:
"מה אני יכול/ה לעשות שיעזור לך להרגיש יותר טוב?"
"מה את צריכה ממני כדי להתעודד?"
שתיקה וחיבוק. לפעמים הם חזקים יותר מכל מילת עידוד.
ליאת לפקוביץ' היא יוצרת תוכן בנושא IVF, יועצת זוגיות ומלווה נשים וזוגות בטיפולי פוריות
