פעמים רבות אנחנו, ההורים, אומרים או מבקשים מהילדים שלנו לוותר לאחים ולאחיות שלהם. הבקשה שלנו היא יומיומית, והיא חוזרת על עצמה, כי אחים בעצם חולקים הכול - את החדר, המחשב, המשחקים והממתקים. ואנחנו מפנים לרוב את הבקשה הזאת לאח הגדול יותר, כי אנחנו מצפים ממנו לדעת לוותר, חושבים שזה פחות חשוב לו, ובכלל, כי הוא כבר מסוגל.
אנחנו רוצים הרי לגדל ילדים נדיבים, שיודעים לחלוק, לוותר ולהתנהג בבגרות, נכון? אבל מה משמעות האמירה הזאת עבור הילדים, ומה היא גורמת להם ולקשר ביניהם?
קראו עוד:
איך הוויתור משפיע על כל אחד מהילדים?
כשאנחנו אומרים לילד שלנו - "תוותר", אנחנו בעצם אומרים לו: "מה שקורה פה עכשיו עם אחיך הוא לא ממש עקרוני, אין סיבה להתווכח או לאחוז בזה, עזוב את זה. תן לו, תעשה יותר, תצא גדול יותר, נדיב יותר". אבל למעשה אנחנו לא שואלים את הילד: "מה שקורה פה עכשיו חשוב לך באמת או לא?"
אנחנו לא תמיד מלמדים את הילדים שלנו להסתכל פנימה, ולהבין אם מה שהם מתווכחים עליו הוא באמת חשוב להם. אנחנו גם לא תמיד מלמדים אותם לקחת בחשבון את הצרכים והרצונות האמיתיים שלהם, ולפעול כדי להגשים אותם. ולא, אנחנו גם לא תמיד מלמדים אותם לראות את האחר על פני הרצונות והצרכים, וגם על פני המניפולציות שהם עושים לפעמים.
"כשאנחנו מסתכלים על הילדים כ'גדולים וקטנים' בהקשר הזה, אנחנו מגבירים ומחזקים את חוסר הסימטריה שקיים באופן טבעי, כשבעצם חשוב לחזק את הקשר ואת ההדדיות. אנחנו מבקשים מהילדה הגדולה לוותר לילד הקטן - ורק בגלל שהיא גדולה היא פחות רוצה לראות את תוכנית הטלוויזיה שלו?"
באמירה הזו, "תוותר/י לו", אנחנו בעצם מבקשים מהילדים לוותר מראש על הצרכים או על הרצונות שלהם. זה טבעי מאוד, זה קורה לכולנו וזה בסדר. אבל, אם זה קורה בתדירות גבוהה, ייתכן שאנחנו מרגילים את הילד שלנו לחשוב ולהרגיש שהצרכים והרצונות שלו לא כאלה חשובים ושהוא יכול או אפילו צריך לוותר עליהם.
וזה - כבר הולך ומתרחק ממה שבאמת אנחנו רוצים עבורם, וזה מתרחק גם ממה שאנחנו רוצים ללמד אותם להמשך חייהם בקשר עם אנשים אחרים כמו חברים, בני זוג, קולגות ועוד.
ההשפעה על הקשר בין האחים
לאמירה הזו יש גם משמעות והשפעה על הקשר בין הילדים, בין האחים. באופן טבעי, קשר בין אחים בילדות הוא היררכי ולא סימטרי. לילד הגדול יש יותר יכולות קוגניטיביות, פיזיות, רגשיות ושפתיות מאשר לילד הקטן. באיזשהו שלב, ככל שהילדים גדלים, הפער ביכולות מצטמצם והקשר יכול להפוך ליותר שוויוני והדדי. עם זאת, ואף שבקשר הזה יש חוסר-סימטריה טבעי, חשוב לזכור שאין 'גדול וקטן', אלא יש קשר, שלתוכו כל אחד מהילדים מביא את היכולות, הרצונות והצרכים שלו.
כשאנחנו מסתכלים על הילדים כ"גדולים וקטנים" בהקשר הזה, אנחנו מגבירים ומחזקים את חוסר הסימטריה שגם ככה קיים באופן טבעי, כשבעצם מה שחשוב שנעשה זה דווקא לחזק את הקשר בין האחים, ואת ההדדיות ביניהם. כשאנחנו מבקשים מהילדה הגדולה לוותר לילד הקטן - אז מה, רק כי היא גדולה היא פחות רוצה לראות את תוכנית הטלוויזיה שלו? או פחות משתוקקת לשחק עם הצעצוע המסוים? הרי זה לא נכון.
לא פעם, כשאנחנו עושים את זה, הילד הגדול יכול להגיב בכעס, התנגדות ותרעומת של "למה דווקא אני חייב לוותר בגלל שאני הגדול, זה לא הוגן", או להפנים את האמירה שלנו ולוותר - לא רק על הצעצוע אלא על הרצונות והצרכים שלו. הילד הצעיר גם לומד שאם הוא קטן אז צריך לוותר לו ואז לא פעם נשמע אותו אומר "אבל אני קטן...", ומשתמש בזה כדי להשיג את מבוקשו. וזה כבר עלול לגרום לילד הגדול להרגיש שכל האחריות עליו, ובמקביל לכך, לילד הקטן - להסיר מעליו את האחריות.
הוויתור, ולעיתים הבקשה מאחים גדולים לתרום יותר או לעשות יותר, רלוונטיים אך ורק במקרים האובייקטיבים. כלומר, כשבאמת יש פער אובייקטיבי בין היכולות של הילדים שמצריך זאת, כשבאמת צריך יהיה לוותר לילד הקטן על משהו בגלל שהוא עדיין לא יכול לעשות אותו. למשל, אם נרצה להקנות לילדים ערך של סדר ואחריות, אז נבקש מהם לאסוף את המשחקים ולהחזיר אותם בחזרה למקום בערב. מילד בן השלוש נוכל לבקש זאת, אך לא מאחיו בן השנה - כי עדיין אין לו את היכולת האובייקטיבית לעשות זאת.
"אנחנו כן רוצים שהילדים שלנו ילמדו לוותר, לחלוק ולשתף, ויש לנו אפשרות ללמד אותם את זה - כך שזה יבוא מעצמם מתוך בדיקה אמיתית ונתינה אמיתית"
במקרה כזה, חשוב לתווך ולהסביר לילד הגדול את הרציונל שעומד מאחורי הדברים: "אחיך עדיין קטן והוא לא יודע לאסוף, כשאתה היית תינוק קטן כמוהו אנחנו אספנו במקומך את הצעצועים. היום אתה כבר גדול ויודע לאסוף את הצעצועים מאוד יפה, וכשהוא יהיה גדול מספיק גם הוא יעזור ויאסוף כי בבית שלנו חשוב שכולנו נשמור על הסדר". כך, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהם לא נדרשים לוותר או לעשות יותר בגלל שהם הגדולים דווקא, אלא בגלל שכל גיל ושלב, בבית שלנו, מביא איתו זכויות ואחריות שונות עבור הילדים.
ומה אפשר לעשות במקום?
חשוב להבין שאנחנו כן רוצים שהילדים שלנו ילמדו לוותר, לחלוק ולשתף, ושיש לנו אפשרות ללמד אותם את זה - כך שזה יבוא מעצמם מתוך בדיקה אמיתית ופנימית. הנה מה שתוכלו לנסות:
שאלות במקום אמירות. במקום לומר או לבקש "תוותר לו" נשאל, נברר ונבדוק - האם זה באמת חשוב לך או לא?
עידוד שיח בין הילדים. בואו נעודד את הילדים לשוחח זה עם זה, ולברר יחד למי יותר חשוב הדבר המסוים כרגע. מי יכול יותר לוותר? מי רוצה יותר לוותר? איך הם מציעים לפתור מצבים שבהם שניהם רוצים את אותו הדבר?
הבנת ההשלכות. נסו לעזור לילדים להבין את ההשלכות של כל בחירה שהם עושים, בין אם הם מוותרים ובין אם לא, על כל אחד מהם ועל הקשר ביניהם כאחים.
לוותר זה בסדר. למדו את הילדים שלוותר זה בסדר גמור במקרים מסוימים, שלפעמים זו דרך להשיג יותר, ולפעמים זה פשוט אומר לעשות מעשה נעים לאח שלך או למישהו אחר, וזה יכול לתת הרגשה טובה, גם לך וגם לו.
למדו כבוד, ותנו כבוד. כבדו את הרצון של כל אחד מהילדים. זכרו שהם יכולים להיות נדיבים, לוותר, לחלוק ולהתנהג בבגרות מתוך כך שהם נותנים את מה שהם יכולים ורוצים, וזו נתינה אמיתית.
