הבית כמרחב בטוח, לכולם. ריאיון באולפן ynet
(צילום: אבי חי)
לפני ארבע שנים וחצי, בנה של שרית בן שימול סיפר לה שהוא בן בגוף של בת. עד אז היא לא ממש ידעה מה זה אומר להיות טרנסג'נדר, ובעקבות זאת היא שינתה את כל מסלול חייה - למדה וחקרה, עזבה משרה בחברה גדולה, והקדישה את זמנה לליווי הורים וילדים גאים, ולסייע להם במסע הזה.
"הורות היא לא תוכנית כבקשתך, אנחנו לא בוחרים את הילדים שלנו", היא אומרת. "האהבה שלנו לילדים היא ללא תנאי, והיא עומדת במבחן דווקא כשלא הכול מובן מאליו. רק אז אנחנו נמדדים איזה הורים אנחנו. היכולת להכיל את השונה והאחר, בתוך הבית ומחוצה לו, היא מה שהופך אותנו להורים טובים יותר. לאנשים טובים יותר".
קראו עוד:
בימים אלה, שבהם אנחנו חוגגים את יום המשפחה, היא מדברת על מושג המשפחתיות המיטיבה, בכל ימות השנה: "כולם חוגגים את יום המשפחה בכל מרחב ציבורי, ולצד זאת חשוב לזכור את האחריות שיש למשפחה על הרווחה של כל בני הבית. התא המשפחתי חייב להיות מרחב בטוח עבור כל מי שחולק אותו איתנו".
בריאיון לאולפן ynet, היא סיפרה על תחילת המסע הזה. "לפני יותר מארבע שנים הבן שלי סיפר לי שהוא בן בגוף של בת, כלומר טרנסג'נדר. לא היה לי מושג מה זה אומר. אחרי ההלם הראשוני, והשלבים שעברתי כדי לעבד את הדבר הזה ואת המשמעויות שלו, נכנסתי לעובי הקורה".
כעבור כמה חודשים היא החלה להכיר הורים שעוברים דברים דומים, ונרשמה לקבוצות. "ראיתי אנשים שנמצאים בתהליך הזה כבר כמה שנים, ועדיין לא מסוגלים להתחיל לדבר על הנושא הזה", היא אומרת, "אמרתי לעצמי שאם אני הצלחתי הצלחתי להגיע להבנה מלאה של מה זה אומר בכלל להיות בגוף הלא נכון, עם נקודת מוצא של אפס ידיעה, אז משהו צריך להשתנות - וכנראה שאני יכולה להעביר את זה הלאה".
אחרי שנה היא כבר עזבה את מקום העבודה שלה, והחלה בניסיונות לסייע למשפחות נוספות. "אחרי למידה וחקירה, התחלתי להרצות בנושא, לאמן משפחות וללוות אותן בתהליכי השינוי. בדרך הגעתי לארגון 'ברית הלביאות' להורים לילדים טרנסג'נדרים, שאותו ניהלתי. רציתי להבין איך אנחנו מתמודדים עם הדבר הזה, שכנראה אף אחד לא תכנן אותו כשעשה ילדים".
"אמרתי לעצמי שאם אני הצלחתי להגיע להבנה מלאה של מה זה אומר בכלל להיות בגוף הלא נכון, עם נקודת מוצא של אפס ידיעה, אז משהו צריך להשתנות - וכנראה שאני יכולה להעביר את זה הלאה"
עדי וולפסון, משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל, הולך עוד יותר אחורה. "היו קשיים לאורך השנים, רק לא ידענו לשייך אותם או לחבר אותם לנושא של התאמה מגדרית", הוא מספר. "היא באה ואמרה שטוב לה שמדברים אליה בלשון זכר, זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שהתוודענו לנושא. אני אמרתי - מה שטוב לך טוב גם לי, העיקר שיהיה טוב לך.
"ברגע הראשון ידענו שאנחנו רוצים להבין, באמת להבין, במה מדובר", הוא ממשיך, "גם לנו זה היה חדש. מעבר לסטריאוטיפים ולדמויות שאנחנו מכירים מסרטים או מהתקשורת, זו מורכבות שצריך להבין לעומק, ללוות אותה, לברר אותה. היה ברור לנו שאנחנו עושים את זה יחד, שהילד שלנו הוא הילד שלנו, לא משנה מה".
וולפסון משתף עוד: "הדרך מרתקת, זה מסע שבו אתה לומד על עצמך לא פחות מאשר על הילד שלך. אתה לומד על המשפחה, על החברים, על העולם שמסביב. אני מרגיש שכל יום בדרך הזו עושה אותי אדם טוב יותר ומדויק יותר, אפילו שיש הרבה מאוד קשיים פרטיים, עצמיים, של הילד ושלך".
"ברגע הראשון ידענו שאנחנו רוצים להבין במה מדובר. זה היה חדש. מעבר לסטריאוטיפים ולדמויות מסרטים או מהתקשורת, זו מורכבות שצריך להבין לעומק, ללוות, לברר. היה לנו ברור שאנחנו עושים את זה יחד, שהילד שלנו הוא הילד שלנו, לא משנה מה"
ואיך הסביבה מתייחסת לכך? לדבריו, בתקופה האחרונה יש יותר קבלה, בהתאמה לעלייה בחשיפה, בהכרה, ובעוד הורים וילדים שחווים זאת. "עם זאת אני תמיד מזכיר לעצמי, ובעיקר הילד שלי שמכיר סביבו הרבה ילדים טרנסג'נדרים מזכיר לי, שלהרבה מהם אין להם הורים שמקבלים אותם, שמחבקים ושמלווים אותם. הם נעזבים, נפלטים מהבית, מחפשים מסגרות ולפעמים מגיעים לחצרות אחוריות. ויש עוד דברים, התעסקויות קטנות, נאמר בבנק או במשרד הפנים, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך. יש עוד הרבה מה לעשות. בסביבה האישית שלי ושל הילד שלי, אני מרגיש וחווה פתיחות והכלה".
ויש גם מי שלא חווה זאת בעצמו, ובכל זאת בחר להאיר זרקור על אותה פתיחות והכלה לכולם. אדמית רגב (43), אם לשלושה ילדים, שירתה שנים ארוכות בחיל האוויר והקימה עם בעלה סימולטור טיסה שמנגיש את החוויה לכל מי שחפץ בכך. לצד הרומן הארוך שלה עם השמיים, בכי של אחד מילדיה בסוף יום בגן הילדים הוביל אותה לעסוק בנושא אחר לגמרי, והוא - משפחה.
"לפני כעשר שנים, כשהבן שלי עוד היה בגן חובה, ובאתי לאסוף אותו, הוא יצא אליי נסער ובוכה", היא מספרת, "הוא אמר לי שהילדים צחקו על אחד האבות בגן בגלל איך שהוא התלבש באותו היום, כי הוא גרב גרביים ורודים. הבן שלי ממש לקח את זה ללב. באותו רגע קפצו לי לראש מילים שנכתבו כמסר, במכתב אישי, שרציתי לכתוב לבן שלי ולהעביר גם הלאה. המסר עוסק בקבלת האחר ובחשיבותה של משפחה באשר היא, ללא קשר למבנה שלה. הרי לכל משפחה יש את הדרך שלה".
איך את חושבת שילדים תופסים את מושג המשפחה?
"למרות כל השינויים שאנחנו חווים בשנים האחרונות, אצל ילדים רבים עדיין לא קיימת ההבנה שיש סוגים שונים של משפחות. אין דבר כזה משפחה אחת טבעית ומסורתית יותר, אנחנו חיים בעידן שבו יש סוגים שונים של משפחות. והרי, אין דבר יותר חשוב ממשפחה שמספקת חום אהבה וביטחון, ולא משנה מאיפה היא או איך היא בנויה. לשפוט אנשים או ילדים על בסיס חיצוני - זה לא דבר נכון, ולא נותן את התמונה המלאה לגבי האדם עצמו".
בימים אלה רגב הוציאה ספר ילדים ראשון, שעוסק בסוגיה הזאת. "הספר נכתב ב'טייק אחד', כתגובה רגשית מידית לסיטואציה", היא מספרת, "הבנתי שחסר כאן אמצעי שיעביר את המסר לילדים בגובה העיניים, כדי להסביר מהי משפחה, ללמד שצריך לקבל ולאהוב את המשפחה, שיש מקום לכולם, ושכדאי שנשמע במה שיש לנו. וגם, שצריך לקבל ולאהוב את המשפחה ללא קשר לגורמים חיצוניים כמו מקום מגורים, מבנה המשפחה ועוד.
"אני מאמינה שערכים ומוסר מתחילים בבית, וחוויה רגשית מחברת הרבה יותר", היא אומרת, "חמלה, אהבה ורגישות כלפי האחר, הם הרי הערכים החשובים ביותר. השיח הרגשי שמתעורר דרך האיורים, עוזר לילדים לחוות חוויה רגשית ולעורר את הדיאלוג הזה, להבין שכולנו מיוחדים ואנחנו בעצם חלק מעולם שלם. ומה שבאמת חשוב הם הרגשות שלנו, ולא איפה גרים או איך נראים".
בר אווסקר יצחק, מנכ"לית פרויקט גילה להעצמה טרנסית, מדברת גם כן על חשיבות התמיכה ההורית. "כשההורים שלנו נותנים לנו גב, אז אנחנו יודעים שיש לנו יותר כוח לעמוד מול המערכות שמפילות אותנו בין הכיסאות, ויותר עוצמה להצליח בחברה שלא אחת מפלה.
בר אווסקר צילום: אלישבע גברא"ההבדל בין הורה תומך לבין הורה שאינו תומך, יכול להציל חיים. ההורים והמשפחות שלנו הם חלק מהקהילה הטרנסית, ואנחנו מברכים על כל הורה ובן משפחה שעומד לצידנו. אנחנו מברכים גם על ארגון ברית הלביאות שמביא מסר אנושי ואמיתי - שאומר שהן אוהבות אותנו כפי שאנחנו, והן איתנו בדרך לשוויון זכויות".
