לא כל יום פורים, ולא פלא. חג פורים מגיע בתוספת מטען רגשי ואפילו יחסי אהבה-שנאה, והוא דורש הסתגלות לסוגיית ההתחפשות, בכל שנה מחדש. עבורנו ההורים, פורים מציף את הפער בין המשאלות שלנו לבין המציאות הילדית. אנחנו שותפים להתלבטויות הארוכות של הילדים לגבי התחפושת, או לבחירת תחפושת מורכבת וקשה לתפעול, ולעיתים ההחלטה היא פשוט לא להתחפש.
בכל שנה הילדים מציגים צרכים משתנים, ולא תמיד ברורים, לגבי התחפושת. בגילי הגן, כשתחושת הזהות עדיין לא מגובשת, הילדים מבינים שיש מנהג להתחפש, ובחירת התחפושת היא הזדמנות לבטא עולם דמיוני או דמויות נערצות. ברגע האמת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו גם מול חרטה וסרבנות להתחפש. לעתים זו חרדה מהמעבר לתחפושת או מתחפושות של אחרים, חרדה שהיא טבעית לשלב ההתפתחות הזה.
קראו עוד:
כשמתבוננים על פורים דרך זווית הפסיכולוגיה של הלבוש, מתגלה חג אמיתי. הבגדים שלנו בימי שגרה משקפים את התפיסה העצמית שלנו, את הדרך שבה אנחנו רגילים להציג את עצמנו לעולם. היכולת להתגמש ולהתלבש יום אחד אחרת, היא היכולת לבטא חלקים נוספים באישיות ולחוות את עצמנו אחרת. כהורים, נוכל לזהות דרך תחפושת איזה צורך רגשי של מחפשים ביטוי או פיצוי לקשיים.
גם עבורנו זו הזדמנות, הרי לרבים מאיתנו יש צורך להכניס קצת יצירתיות וריגוש. ללבוש איזו דמות שהיא הרחבה של עצמנו, זו הזדמנות לקבל קצת "חופש" ולגלות עוד חלקים בעצמנו. תחפושות פורים, כמו בגדים בכלל, יכולות להיות תרפויטיות. כדי שבגד יהיה כזה, כדאי לחשוב פחות מה יגידו, מה מצופה ואיך כולם מתלבשים, ולחשוב יותר מה אני רוצה להגיד ומה הסיפור שלי. חג פורים יכול להיות מתנה במובן הזה, לילדים שלנו וגם לעצמנו.
חשוב להשאיר את הציפיות שלנו אצלנו, ולהעניק לילדים הזדמנות, אבל לא חובה, להתחפש. יש הורים שיביאו את התחפושת בשקית לגן, ויש הורים שיציידו את הילד/ה באביזר. חלקנו מודעים היטב לנושא הוויסות החושי - מגע הבד והחומרים שמהם עשויות התחפושות יכולים להיות בלתי-נסבלים עבור חלק מהילדים, וגם זה שיקול בבחירת התחפושת.
ככל שהילדים מתבגרים, ותחושת הזהות יציבה יותר, כך התחפושת מעניקה הזדמנות למשחק. הבחירה בתחפושת מספרת לנו על העולם הפנימי של ילדינו - מה מעסיק אותם, איך הם רואים את העולם, מהן המשאלות שלהם ואילו חלקים מתוך עצמם הם רוצים לבטא יותר. יצירתיות וביטוי עצמי? כוח ועוצמה? נראות ויופי?
תחפושות הן עניין ממוגדר וחברתי, ולא נדיר שנמצא את עצמנו מול סטריאוטיפים על נשיות וגבריות דרך פורים. אם אנחנו לא מודעים לסוגיות מגדריות ביום-יום המשפחתי שלנו, לא נוכל לצפות מהילדים לגלות תודעה ביקורתית מפותחת כלפי התחפושות שמוצעות להם שם בחוץ. הגיוני שירצו להיות "כמו כולם". במקרים האלה, כדאי שנדבר על ה"כמו כולם" הזה.
"חשוב להשאיר את הציפיות שלנו אצלנו, ולהעניק לילדים הזדמנות, אבל לא חובה, להתחפש. יש הורים שיביאו את התחפושת בשקית לגן, ויש הורים שרק יציידו באביזר. חלקנו מודעים היטב לנושא הוויסות החושי - מגע הבד והחומרים שמהם עשויות התחפושות יכול להיות בלתי-נסבל עבור חלק מהילדים, וגם זה שיקול"
איך זה שכל הבנות מתחפשות בהדגשה של הגוף והיופי והבנים מדגישים כוח, והאם נוכל לבחור אחרת? כדי שנצליח לחזק ילדים לבחור בתחפושת מקורית, חשוב שנודה בפני עצמנו שגם אנחנו עשויים להחזיק בסטריאוטיפים האלה ולהעביר אותם הלאה דרך מבט או מילה. הרי גם אנחנו התחפשנו לנסיכות ולאבירים במשך שנים.
כשילד או ילדה רוצים בגדים חשופים מדי, או תחפושת לא תואמת גיל, חשוב שנדבר גם על זה. המרחב הפורנוגרפי זולג לתחפושות בכל הגילים, וכך שוטרת תהפוך ל"שוטרת סקסית". מה שטוב לאישה בשנות ה-40 שיוצאת למסיבת פורים, לא מתאים לבת 10. כפי שנציב קווים אדומים בנוגע לבגדים מסוימים בכל השנה, כך גם בפורים. חשוב ביותר שהצבת הגבול לא תיעשה סביב דיבור על המראה החיצוני או הגוף, אלא דרך הסבר חינוכי וערכי - על המהות של התחפושת, הסטריאוטיפ וחוסר ההתאמה שלה לגיל.
זה התפקיד שלנו כהורים - להציג ערכים דרך הסיטואציה של הלבוש, ולדעת מתי לשים גבול. יחד עם זאת, חשוב לזכור שתחפושת, בדיוק כמו כל בגד, היא כלי לביטוי עצמי. חשוב שנשמור את הגבולות שלנו מוגדרים למקרי קצה, ולא נחבל לילדים שלנו באספקת החמצן שהבגדים והתחפושת יכולים להעניק להם ברמה הרגשית. אספקת החמצן הזו היא חלק חיוני בהתפתחות.
ד"ר טלי סטולובי היא עובדת סוציאלית, חוקרת את הפסיכולוגיה של הלבוש