"שנינו עובדים במשרות תובעניות, וחוזרים הביתה בערב מותשים, אבל חשוב לנו לאכול ארוחת ערב עם הבנים. הכול כבר מוכן ומוגש לשולחן, ואז מתחיל השלב המתיש, ׳שלב הקריאות׳. אנחנו קוראים לילדים, פעם ועוד פעם, ואין תגובה. הראשים שלהם תקועים במסכים והם לא עונים. אנחנו כועסים - בשביל מי ובשביל מה אנחנו בכלל מתאמצים?
"נעלבים מחוסר ההתייחסות, מרגישים חוסר כבוד וכפיות טובה, אנחנו צועקים ומאיימים שניקח להם את הניידים. הם כועסים עלינו, צועקים גם, ונעלמים בחדרים. הרבה פעמים אנחנו פשוט אוכלים לבד". כך סיפרו לי הורים מתוסכלים בפגישה השבועית שלנו.
קראו עוד:
כשהילדים שלנו מגיעים לגיל ההתבגרות, רבים מאיתנו נמצאים בתחילתו של גיל המעבר. אבל, מסתבר שהצרכים שלנו די דומים לאלה של המתבגרים. אנחנו בשלב כזה של צומת דרכים וחיפושים, מהרהרים בזהות ובמשמעות, חושבים על הקריירה, הזוגיות, ההישגים וההצלחות - וכל זה גם לצד שינויים הורמונליים.
כן, גם ההורמונים שלנו משתוללים. אנחנו רגישים יותר, נעלבים לפעמים בקלות, ובעיקר מרגישים חוסר שליטה על מה שקורה עם המתבגרים שלנו. הרי, הם כבר לא ילדים שאפשר לנהל, להזיז ממקום למקום, ולקבוע עבורם, אלא הם שותפים שלנו בבית. וכשאנחנו במלחמה איתם - לא רק שאין מנצחים, אלא שכולנו מפסידים.
"המשימה הזאת של להתבגר, להבין מי הם בעולם, שואבת מהם את כל המשאבים. הם מתכנסים, בוהים במסכים, נוהגים באגוצנטריות וגם מתנתקים מאיתנו. אסור לנו להתבלבל ולחשוב שהם לא מעוניינים בנו. הם פשוט מתבגרים. זה מצריך מהם קצת להתרחק, קצת לבעוט, קצת לא להקשיב למה שאנחנו אומרים"
ההורים של היום מודעים יותר, אולי יותר מאי פעם, ויש להם הבנה שזמן משותף הוא חיוני לקשר וליחסים טובים. אבל לא אחת קורה שהדרך לכוונות טובות רצופה בגיהינום, ובמקום ליהנות יחד - בסוף אנחנו אוכלים לבד. אז, האוכל בקושי יורד בגרון והתחושה היא של תסכול מהול בהחמצה.
ומה בסך הכול ביקשנו? שנשב לאכול יחד, שנרגיש משפחה? שלא כל קריאה לארוחה תהפוך למריבה? ולמה כל כך קשה לענות? לתת לנו הרגשה שכל המאמץ והטרחה שלנו זוכים לשיתוף פעולה, לפרגון ואולי אפילו לתודה? אפילו אלברט איינשטיין אמר שאי-שפיות היא לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות.
איך לתקשר עם המתבגרים? 5 עקרונות
1. פרספקטיבה. בגיל ההתבגרות לא כל מה שנראה, הוא מה שקיים. ההתעלמות, חוסר התגובה ויתר הביטויים, אינם מכוונת אלינו, אלא הם רק ראי שמראה כמה שהם עסוקים בעצמם. הם מוצפים רגשית - המשימה הזאת של להתבגר, להבין מי הם בעולם, שואבת מהם את כל המשאבים. אז הם מתנתקים, מתכנסים, בוהים במסכים, נוהגים באגוצנטריות וגם מתרחקים מאתנו. למרות זאת, אסור לנו להתבלבל ולחשוב שהם לא מעוניינים בנו ובקרבה שלנו. הם פשוט מתבגרים. זה מצריך מהם קצת להתרחק, קצת לבעוט, וקצת לא להקשיב למה שאנחנו אומרים. תמשיכו לחזר אחריהם, להזמין אותם לבילוי משותף, לשיחה או אחר, ובעיקר ולהראות להם שהם חשובים לכם. מאוד חשובים.
2. גבולות של הסכמים. ארוחות ערב משותפות הן דבר כייפי וחשוב לתחושת השייכות המשפחתית. בזמן רגוע, תגידו להם למה חשוב לכם לאכול איתם יחד, ומה הייתם רוצים שיקרה, ותקשיבו להם גם, איך הם רואים וחווים את זה. אולי השעה לא מתאימה? אולי התדירות? שווה בדיקה. הגיעו יחד להסכמות גם על האופן שבו כדאי להזכיר להם זאת בנעימות - לכם ולהם. כך, הגבולות הופכים להזמנה לשיתוף פעולה שלוקחת בחשבון את הצרכים של כולם במשפחה.
3. יש לנו תפקיד. חלק ממנו הוא ללמוד איך לגשת לכל ילד במשפחה, איך לגרום לו להקשיב לנו ולשתף פעולה. ילדים שונים זה מזה, והרי גם אנחנו הורים שונים לכל ילד. אבל יש דבר אחד שמשותף לכולם, והוא כבוד. מהגיל שבו הם מתחילים לעמוד על דעתם, הילדים שלנו רוצים שנכבד אותם, ובמיוחד המתבגרים. בתקופה הזאת הם מאוד רגישים בתקשורת איתנו, לטונים ולשפת הגוף שהם מרכיב מרכזי בהעברת מסרים' לעומת מה שאנחנו אומרים.
שמרו תמיד על כבודכם וגם על כבודם. הזיזו הצידה את האיומים, העונשים, הצעקות וההתנהגויות הכוחניות, שבעיקר מעבירות להם מסר שאתם במצב של חוסר אונים. אל תשכחו שבכל מה שאנחנו עושים אנחנו מחנכים ומהווים מודל עבורם. גם בריבים.
4. היחסים עם הילדים לא סימטריים - אבל חשוב שיהיו הדדיים. הנתינה ההורית היא עצומה, וכך גם ההשקעה בכל הרמות - הרגשית, האנרגטית והכספית, אך לעיתים כגודל ההשקעה - כך גודל האכזבה. במקום לכעוס עליהם שהם לא מקשיבים, לא מגיעים מיד כשאנחנו קוראים להם, לא עוזרים בהכנה או בפינוי - פשוט תבקשו. התרומה שלהם בבית חשובה לא רק בשביל ההרגשה הטובה שלנו, אלא גם עבור ההרגשה הטובה שלהם. תנו להם לבחור תפקיד בבית, הזכירו להם זאת בנועם ובעקביות, ובעיקר אל תשכחו להחמיא ולומר להם כמה שזה עוזר לכם.
5. דור המוסחים. הקשב של המתבגרים לוקה בחסר, ולכן צריך לעשות מאמץ אמיתי כדי ללכוד את הקשב שלהם בתוך ים הרעשים והגירויים. זה קצת כמו לקרוא לחבר במסיבת ריקודים רועשת - קשה עד בלתי אפשרי. על הרחבה, צריך לגשת פיזית כדי לדבר, וכך גם עם המתבגרים. אז כנסו לחדר שלהם, צרו איתם קשר עין - מה שמעלה משמעותית את הקשב - ובקשו שיבואו בטון רך ונעים. ככה אולי נזכה לתשומת לב ולשיתוף פעולה.
חשוב לזכור: אם אתם רוצים שהם יקשיבו לכם - הקשיבו להם. אם אתם רוצים שהם ידברו אליכם בכבוד - כדאי שתוותרו על איומים ועונשים והתייחסו אליהם בכבוד. כל מה שאתם רוצים שהם יהיו - תהיו אתם עכשיו עבורם.
הכותבת היא מדריכת הורים למתבגרים
