במהלך שיעור שהעברתי לסטודנטים שלי בחוג לחינוך, התפתח בכיתה דיון ער בשאלת הנחיצות לקיום שיח פתוח על מיניות עם ילדים ומתבגרים. אחת הסטודנטיות, אשת חינוך בחברה הערבית, שיתפה בדיון כי בעברה הייתה חשופה להמון מקרים של הטרדות ובעיקר חוסר ידע או נגישות להתמודדות עם הנושא.
כצעד אחראי בניסיון להגביר את המודעות בקרב בני הנוער, החליטה הסטודנטית שהיא אישה עוצמתית וסופר אינטליגנטית, להכין תוכנית חינוכית על מיניות לבני נוער במועצה המקומית שבה היא מכהנת כמנהלת חינוך. התוכנית שגיבשה הייתה מכבדת ושמרנית למדי ולא עסקה ביצרים או בנושאים מתירנים דוגמת אוננות, סיפוק מיני או תשוקה, אלא רק בסוגיות בסיסיות מאוד של אינטימיות זוגית. היא הכילה תכנים ייעודיים לשני בני המין שהשתתפו בה בנפרד: עם הבנות דיברו על המחזור החודשי, ועם הבנים דיברו על מניעת הטרדות וכיבוד רצונו של האחר.
קראו עוד:
"נתקלתי בכמויות של זעם מצד כל כך הרבה אנשים", היא סיפרה לנו. "אמרו לי שאני מכניסה לראשם של הילדים רעיונות מעוותים ושכלל אין מקום לדבר על דברים כאלה לפני החתונה". בלית ברירה, היא נאלצה לחזור בה מהיוזמה ולבטל את התוכנית. ואותם צעירים, כמו בהרבה מסגרות אחרות, נותרו ללא שום הדרכה והכוונה בתחום שכל כך מעסיק אותם.
כאשר המיניות לא מדוברת בבית או בכיתה, הילדים מחליפים את השיח האנושי במורה בדמות הסלולר האישי. מכאן, הופכת הפורנוגרפיה במהרה לשיעור המרכזי. גם אם לא נעים לנו לחשוב על זה וגם אם לא היינו רוצים בזה, ילדים נחשפים לפורנוגרפיה מגיל צעיר, לרוב כבר בתחילת בית הספר היסודי, וגם אם הגישה לאינטרנט שלהם בנייד חסומה אז אצל החבר לכיתה הגלישה חופשית. המצב הזה מצמיח קרקע פורייה למצוקות ולאלימות מינית, כי הפורנו לא מלמד מיניות, אלא אלימות מינית; הוא מלמד על מיניות חד-צדדית ונצלנית שאין בה את החום, הקרבה, ההתחשבות והסיפוק ההדדי שיש במיניות בריאה. במקרים רבים הוא דומה יותר לתקיפה מינית מאשר ליחסי מין אינטימיים ומכבדים בין שני בני זוג.
"גם אם לא נעים לנו לחשוב על זה, ילדים נחשפים לפורנוגרפיה מגיל צעיר, לרוב כבר בתחילת היסודי. גם אם הגישה לאינטרנט שלהם בנייד חסומה, אז אצל החבר לכיתה הגלישה חופשית"
אם בעבר הלא רחוק מתבגרים היו צריכים להחביא מגזינים של עירום מתחת למיטה, כיום התוכן הפורנוגרפי נגיש כמעט לכל ילד בכף היד. כמעט 75% מבני הנוער בישראל, כבר מגיל שמונה, אוחזים בסמארטפון משלהם, והקלות המופרעת שבה פורנו זמין לילדים שלנו מבטיחה שבעוד 10 שנים מצבנו יהיה גרוע בהרבה.
הנתונים המחקריים ברורים – כשמדברים עם ילדים בחופשיות על נושאים טעונים, הם ירגישו נוחות לבקש עזרה או מידע כשהם מוטרדים או כשמתעוררות בהם שאלות. מהבחינה הזו, שיחה פתוחה יכולה להיות ההבדל בין דיווח וטיפול בבעיה לפני שהיא מתרחשת לבין התממשות של סכנות ופגיעות שאליהן חשופים ילדינו.
הילדים שלנו לומדים מאיתנו גבולות גזרה בשיח, מה מביך ומהו נושא לגיטימי לשיחה. כשהם רואים שהנושא גורם אצלנו למבוכה, הם ממהרים להבין שאין טעם לשאול אותנו ולגעת בנושא. מענה כנה לשאלה נפוצה בכל בית כמו - "איך באים ילדים לעולם" יקדם את הילד או הילדה הרבה יותר מצחקוק מבויש או התחמקות צינית מהשאלה. אם בבית הספר ידונו באופן מהותי במה הם יחסי מין בחיים האמיתיים בשונה מפורנו, או למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא", נכין את בני הנוער לזהות סכנות ולהרים דגלים אדומים.
בניגוד לכך, כשהבורות והסגירות שולטות, המחיר הוא שהפורנוגרפיה הופכת להיות המורה של הילדים שלנו. זו הבחירה בפועל של הורים עבור מאות אלפי ילדים בישראל, ועם קצת מודעות אפשר לבחור גם אחרת.
ד"ר עוז גוטרמן הוא מרצה בכיר בחוג לניהול בחוג לחינוך במכללה האקדמית גליל מערבי, מנהל קבוצת הפייסבוק "אנשי המחר"
