אסיפת הורים
"שבי פסיכולוגי": הכול על ניכור הורי, ואיך לטפל בו #39
50:17
בעקבות הכתבה האחרונה שעסקה בחוויות של ילדים בוגרים להורים מנכרים, הגיעו לתיבת המייל שלי מכתבים מכמירי לב של אבות, אימהות, סבים וסבתות שחווים ניכור כבר שנים. כזה הוא הניכור, כשילדים מתומרנים נגד הורה הם לא רק מנתקים אותו מחייהם - אלא את כלל המשפחה המורחבת. ההורה המנכר מחבל בקשר שלהם, לא רק עם ההורה השני, אלא עם עוד דמויות משמעותיות ומיטיבות בחייהם, על ידי דיכוי הזיכרונות הטובים. וכפרפרזה למשפט הידוע - ילד ללא עבר, עתידו לוט בערפל.
קראו עוד:
הסיפור של אלון (שם בדוי) מתל אביב, רופא בכיר באחד מבתי החולים הממשלתיים, הוא לא רק סיפור של ניכור אלא גם של בדידות גדולה מול מי שהיה אמור להיות שומר הסף של הילדים. אלון הוא איש שיחה נעים, מדבר במתינות, זהיר בדבריו. אב לילדה שסיימה לאחרונה את שירותה הצבאי ומאז 2018 ניתקה כל קשר איתו. קודם לכן, דבר לא ניבא את המציאות הכואבת שהוא חווה היום.
"לי ולבת שלי היה קשר קרוב ומלא אהבה, היא הייתה כל עולמי" הוא אומר, "אימא שלה ואני נפרדנו כשהיא הייתה בת 13. התגרשנו סופית אחרי חמש שנים. עוד קודם לכן היינו במשבר ונפרדנו, וגרושתי ביקשה שלום בית. חזרתי. אחרי עשר שנים קיבלתי להפתעתי מעטפה עם תביעה לגירושים. היא ביקשה שנודיע לילדה יחד, וכמובן שהסכמתי. עזרתי להן עם המעבר לדירה החדשה, השארתי לה כל מה שהיא ביקשה, ועברתי לבית הוריי לכמה חודשים. נראה היה שהכול מתנהל בסדר, אם כי בדיעבד נראה שכל התהליך, לרבות מעבר הדירה, היה מתוכנן מראש לפרטי פרטים על ידה".
תחילת ההסלמה
כשאלון ביקש ללכת למגשר, גרושתו סירבה. ואז גם משרד עורכי הדין שלה נכנס לתמונה. "בלית ברירה שכרתי גם אני עו"ד מטעמי. בהתחלה זמני השהות התנהלו רגיל, פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. בתי אהבה מאד לבוא אליי היה לה חדר משלה אצל אימי. לאימי ולה היה קשר מיוחד מאז שנולדה, היא זו שטיפלה בה כשהייתה תינוקת. היא הגתה את שמה של אימי עוד לפני שאמרה 'אימא' ו'אבא'.
"אחרי כמה חודשים שכרתי דירה וציידתי את החדר של בתי בריהוט שאותו היא בחרה בעצמה. לאט-לאט התחלתי לשים לב שבכל פעם שהיא מגיעה היא סגורה יותר ויותר ולוקח לה זמן ל'הפשיר'. אחרי ש'הפשירה' הכול חזר לקדמותו - חיבוקים, שיחות, צחוקים, הרבה פעילויות משותפות יחד.
"ביום שחור אחד, אימא שלה הודיעה לבית המשפט ולעובדת הסוציאלית באמצעות עורכי דינה שהילדה לא רוצה לישון אצלי. לא הבנתי למה. מעולם לא הועלו נגדי טענות כלשהן, ופתאום הגיעו טענות הזויות, למשל שאני לא נותן לה להכין שיעורי בית, או שאני מכריח אותה לעשות אותם על הרצפה. היו עוד טענות, רחוקות מהמציאות, שהדחקתי מרוב שכאב לי לשמוע אותן. הרגשתי שהיא מנסה להרחיק אותה ממני וביקשתי עזרה מבית המשפט כדי שיכניסו איש מקצוע לחידוש הקשר ולבדיקת הנושא, אך התבדיתי".
האזינו: למה אנחנו ההורים מרגישים כל הזמן אשמים?
מה היה?
באחת הפגישות שוחחתי עם עובדת סוציאלית שבסוף הפגישה אמרה לי - 'אני חייבת לשאול אותך משהו. שאלתי מה, והיא אמרה - 'מוזר לי שאתה לא מוכן לטפל בבתך כשהיא חולה, כי אומרים לי שאתה היפוכונדר, אבל זה לא מסתדר לי עם העובדה שאתה רופא ואתה עובד בבית חולים, אז תסביר לי את הקונפליקט הזה'. עניתי לה - 'אני לא מכיר את הטענה הזו, נהפוך הוא, אני זה שמטפל בילדה כשהיא חולה, אבל בואי תסבירי לי את מה שאת אומרת'. היא הודתה שזה באמת נשמע לה לא הגיוני, ולמרות זאת, היא לא כתבה ולא הזכירה זאת בתסקיר שנשלח לבית המשפט.
"בשלב הזה התחלתי להבין שמתחיל תהליך לא טוב, אך לצערי לא הבנתי עד כמה ולא השכלתי להתמודד איתו. למשל, הגשת בקשה על פי הצעתה של עורכת הדין שלי שלא הבינה בניכור הורי, שהשופטת תפגוש את בתי בדלתיים סגורות. חשבתי לתומי - הרי הילדה כל הזמן אומרת לי שהיא אוהבת אותי, היא אומרת את זה לאנשים סביבי, אז היא בטח תגיד את זה גם לשופטת והשופטת תגיד - 'רגע, למה שהיא לא תלון אצלו?', הרי אין סיבה שלא. ואכן השופטת נפגשה איתה בנוכחות העובדת הסוציאלית ופסקה שילדה בת 14 מספיק בוגרת להחליט בשביל עצמה".
דיברת עם בתך על זה?
"לא ממש. כשאמרתי לה - 'אני מאד רוצה שתישני אצלי, אבל אם זו ההחלטה שלך ואת מרגישה עם זה נוח, אז בסדר', היא בקשה ממני לא לדבר על זה. היא אמרה - 'זו לא אני, זו אימא. אני רוצה לישון אצלך'. ראיתי שברגע שאני שואל אותה היא מחפשת מגננה, כמו חיה פצועה. רציתי למנוע ממנה את הקונפליקט הזה. זה לא שהיא בחרה לא לבוא, אלא היא הוכנה היטב לשיחה. היא לא אמרה שום דבר רע נגדי, רק שהיא לא רוצה לישון אצלי. בלי סיבה. אז הפסקתי לשאול כי פחדתי לאבד אותה, מה שקרה בסופו של דבר.
"ראיתי כמה היא מושפעת מאימא שלה. כשהיא הייתה מגיעה אליי, אימא שלה הייתה שולחת לה הודעות והיא הייתה ממהרת למחוק אותן על מנת שאני לא אראה. הרגשתי את הפחד שלה ממנה. באחד המקרים העובדת הסוציאלית הגיעה אליי לביקור-בית שנקבע מראש. בדיוק הכנתי שניצלים, ישבנו לאכול והייתה אווירה נעימה ונחמדה. אחר כך העובדת הסוציאלית הסתובבה בבית, נכנסה לחדרה של בתי ואמרה, 'אה, יש לה שולחן כתיבה?', כי הרי אחת ההאשמות הייתה שאני מכריח אותה להכין שיעורי בית על הרצפה. אחר כך התיישבנו בסלון, בתי ישבה קרוב אליי. הייתה אווירה נעימה ואז העו"סית התחילה לשאול שאלות יותר מעמיקות, ופתאום ראיתי שמשהו משתנה בבתי והיא מתרחקת ממני לקצה השני של הספה. היא השיבה לשאלות ב 'כן' ו'לא' קצרים, בצורה קרירה ועניינית, כאילו הכינו אותה מראש למצב הזה. ממש כמו בובה על חוט שהופעלה מרחוק".
בית המשפט
בהתייעצות עם קהילת ניכור הורי בפייסבוק, הוצע לאלון לבקש למנות פסיכולוגית מטעם בית משפט. "מהפגישה הראשונה יצאתי באופוריה", הוא מספר, "הייתי משוכנע שהיא תעזור לסדר את העניין, אבל זה לא קרה. היא שוחחה עם גרושתי ועם העובדת הסוציאלית. היא זימנה אותה ואת הילדה לשיחות משותפות. ביקשתי מהפסיכולוגית שתזמן את הילדה ואותי, או אפילו את שלושתנו יחד, אך היא סירבה. אני נוטה להאמין שבני אדם אמורים לקבל התייחסות שווה ופתוחה מול המערכות שמטפלות בהם, אבל במקרה הזה הרגשתי שאני לבד במערכה. כל הפסיקות של השופטת אחרי ההתערבות של העובדת הסוציאלית היו לא לאפשר לינה בבית האבא. אפילו ביום כיפור כשביקשתי שיאפשרו לה לישון אצלי אמרו לי - "לא, אם אתה רוצה אז תביא אותה לפני הצום או תיקח אותה אחרי הצום. אין אישור ללינה'. ללא כל הסבר. נושא הלינה היה מאוד חסר לי, וללא עזרתה של השופטת זה הקל על הצד השני לקרוע את הקרע הראשוני בקשר שלי עם בתי. פניתי לעזרת פסיכולוג פרטי כדי שיעזור לי לשמור על הקשר עם בתי. כשהוא ביקש ליצור קשר עם הפסיכולוגית מטעם בית המשפט, היא סירבה בלי שום הסבר".
האם בית הספר ידע?
"האינטראקציה היחידה עם בית הספר הייתה אחרי תקופה שגרושתי החלה לבטל את ההגעות שלה אליי, בכל פעם באמתלה אחרת - יש לה כאב ראש, היא לא מרגישה טוב - ולא הצלחתי לפגוש אותה.
"ביום ההולדת שלה הגעתי לבית הספר והשארתי אצל המחנכת מתנה עבורה. אחרי שבועיים קראו לי לשיחה עם המנהל. כשנכנסתי ישבו בחדרו היועצת והסגנית שלו, ונאמר לי שבעקבות המתנה, אימא שלה הגיעה לבית הספר ויצרה סקנדל שאחריו הילדה לא הגיעה ללימודים במשך ארבעה ימים. ביקשתי מבית הספר, אם הם יהיו מוכנים רק לרשום את פרטי האירוע, והם סירבו. אני לא שופט אותם, אלא רק משקף עד כמה לבית הספר אין אמירה בתיווך המקום של הילדה בתוך הסיטואציה.
"ראיתי איך הקשר עם הבת שלי מתמוסס ונלקח ממני. אימה העתיקה את מכוריהן למרחק של 25 ק"מ ממני מבלי ליידע אותי ו/או לקבל את אישורי, והמשיכה למדר אותי מחייה של בתי. במקביל, עורכי דינה המשיכו לטעון נגדי דברים הזויים שהציגו את האבהות שלי באור שלילי. למשל, שכשבתי הייתה בכיתה ו' היא עברה חרם כיתתי עם התנכלויות פיזיות ועלבונות איומים. עירבתי את צוות בית הספר, דיברתי עם הילדים, והמצב החל להשתפר מעט. במעבר לחטיבת הביניים אמרתי לגרושתי שזו הזדמנות להרחיק אותה מילדי הכיתה ולהעביר אותה לבית ספר אחר, לייצר לה סביבה חברתית חדשה וידידותית יותר. ישבנו יחד איתה, הסברנו לה והצענו לה אפשרויות לבתי ספר אחרים והיא בחרה באחד מהם. יצאו מזה שני דברים טובים - היא מצאה חברים חדשים ופרחה חברתית, ולצד זה גם הצטיינה בלימודים. בבית המשפט, עורכי הדין שלה טענו נגדי שעקרתי את הילדה מהחברים והעברתי אותה לבית ספר אחר ופגעתי בה. אבל מה ששבר אותי לגמרי היה כשבתי באה ואמרה לי שבגללי היא לא יכלה להיות עם החברות, כאילו מישהו הנדס לה את התודעה. זה היה הרגע שאמרתי - 'די'. זה פשוט היה כואב מדי".
מדוע לדעתך גרושתך פעלה כך?
"להבנתי, בדיעבד מדובר ברצון שלה לשלוט ולהשאיר את הילדה רק לעצמה. האדם שחשבתי שהכרתי, הסתבר שלא הכרתי אותו בכלל".
מתי הגיע הנתק?
"ב-2018 בתי כבר חסמה אותי בטלפון ובוואטסאפ. היא גרה בבניין עם שומר וכשהייתי מגיע להביא לה מתנות, השומר היה אומר - 'אסור לך להיכנס, אחרת אני אצטרך לקרוא למשטרה כי זה מה שאמרו לי להגיד לך'. אבל אז קרה משהו שלרגע נתן לי תקווה. בתי הייתה צריכה לעבור ניתוח והיה צורך בחתימה שלי. כשהגעתי לבית החולים, הילדה התעלמה ממני לגמרי. נשארתי שם כדי להשגיח, גם כאב וגם כרופא בכיר. בבוקר שלאחר הניתוח נכנסתי לחדר שלה ולאט-לאט היא התחילה להתרכך. היא חיבקה אותי, דיברנו, ראינו סרטים, היא אפילו התעקשה שרק אני אקח אותה על הידיים למקלחת. אפילו עם אימא שלה התחלתי לתקשר, דאגתי לכל מה שהן צריכות בזמן השהות באשפוז. כשהשתחררנו מבית החולים פחדתי שהנתק יחזור, אבל לא. התקשרתי אליה והיא ענתה, וכשביקשתי לבקר אותה היא אמרה - 'טוב, אימא מרשה'. כשהגעתי השומר אמר לי שאני יכול לעלות. ישבנו בחדר שלה, צחקנו וקיוויתי שעכשיו יהיה שינוי ושאנחנו נתקרב, אבל אחרי שבוע היא אמרה שהיא לא רוצה שאבוא ושוב זה נגמר. שלחתי לה פעמים רבות הודעות וכתבתי לה שאני אוהב אותה, והיא לא ענתה. היא חסמה אותי בכל ערוצי התקשורת.
"ביום שהיא התגייסה הגעתי לשכת הגיוס. מכיוון שאני משרת כקצין במילואים, נכנסתי ללשכת הגיוס וביקשתי שיקראו לה. מראש נמנעתי מלהופיע ברחבת המתגייסים כדי לא להלחיץ אותה. ברגע שאמרו לה שאני מחכה לה, היא סירבה לבוא. זה כאב נורא, זה עדיין כואב. זו הייתה האינטראקציה האחרונה שלי איתה".
אתה עדיין כותב לה?
"בשנים האחרונות אני כבר לא מנסה. זה כואב מדי".
מה היית אומר להורה שמתמודד עם ניכור כרגע?
"אין נוסחת קסם. הכול רקוב במערכות שמטפלות בנושא הזה, טעיתי שסמכתי עליהן לאורך כל הדרך. הייתי בביטחון מלא שאין מצב שבמדינת ישראל שופטת או מערכת רווחה לא יאפשרו לאב לפגוש את ביתו. אני אב מסור, אין נגדי אף תלונה. ההיפך הוא הנכון, אני מחזיק במשרה בכירה שאם היו מוצאים בי דופי כלשהו, המערכת הייתה הראשונה להתנער ממני, ועדיין אני צריך להיאבק על הזכות שלי לקשר עם הבת שלי. איך יתכן שאף אחד מהגורמים המקצועיים לא אומר - 'רגע יש בכל זאת זמני שהות מקובלים של פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שני'. איך ייתכן שאף אחד מאנשי המקצוע לא אמר לאימא - 'תקשיבי, הוא אדם מכובד, אבא מיטיב, ואם אין לו קשר עם ביתו את תענשי על כך'. הזוי מזה, השופטת הציעה פשרה של פעם בשבוע ללא לינה. הסכמתי אבל הצבתי תנאי אחד, שניכנס למסגרת טיפולית אצל מומחה בטיפול בניכור הורי שנסכים עליו, וזאת על מנת להחזיר את הקשר שלי עם בתי. לא רק שהשופטת לא קיבלה את הצעתי, היא אף קנסה אותי בעשרות אלפי שקלים.
"שכרתי עורך דין אחר והגשנו בקשה להחליף את השופטת. הבקשה נפסלה על ידי השופטת עצמה. הרגשתי במלכוד. מאד חשוב מי השופטת, מי העובדת הסוציאלית, במקרה שלי אני מרגיש שהן לא ייצגו את טובת הילדה וגרמו לה לנזק בלתי הפיך.
שאלתי את אלון מה הוא היה רוצה שבתו תדע, אם היא תזהה את עצמה בכתבה. "שאני אוהב אותה", הוא אומר בשקט, מנסה להחניק את הדמעות ללא הצלחה, "שאני לא כועס עליה. אני מת לראות אותה, לחבק אותה. שאני מקווה שאימא שלי, ניצולת שואה שמתקרבת לגיל 90, ומתגעגעת לנכדתה האהובה, תזכה לראות אותה שוב ולסגור איתה מעגל".
סיגל קפלן היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות
