אני מסדה, ואני נולדתי שמנה. הייתי תינוקת שמנה, ילדה שמנה, נערה שמנה. אישה שמנה. איך אני יודעת? כי מהיום שנולדתי ולאורך כל החיים שלי אנשים מסביב טרחו להגיד לי, להעיר לי וללעוג לי שאני שמנה. ואת כולם אני זוכרת.
אני זוכרת את הילדים בכיתה שקראו לי "מסעדה" או "המסעדה הגדולה", את הנערים מהשכונה ששרו מחוץ לחלון שלי "מסדה השמנה", את הילדות שצחקו על הרגליים והבטן שלי, את המוכרות בחנויות הבגדים שאמרו לי שאין לי מה לחפש בחנויות שלהן, את המדריכה בתנועה שהעירה לי שאני לא צריכה תוספת שוקולד כמו כולם, או שאולי מוטב שאני אוותר על הצ'ופר. את הבחורים שצחקו עליי בים ואמרו שאין גבר בעולם שיאהב אחת כמוני - את כולם אני זוכרת.
אין הערה שאני לא "חיה" עד היום, מרגישה על בשרי גם 34 שנים אחרי ועשרות קילוגרמים פחות. הכול טבוע בעור, כמו קעקוע, או צלקת. ההשפלות, ההתעללויות, הבכי וכאב הלב והנפש.
קראו עוד:
והם, האנשים שלא הכירו אותי, הילדים שאולי כבר לא זוכרים אותי, המוכרות, המורות, עוברי האורח, כולם חיים את חייהם בלי לדעת איזה משקל עצום (כן, כן) יש להם על החיים שלי, עד היום. למרות הכול, לא נתתי למשקל להשתלט לי על החיים. גדלתי והתבגרתי, התחתנתי שמנה ולמדתי באוניברסיטה שמנה, פתחתי עסק שמנה והבאתי שני ילדים - שמנה, ושכולם יקפצו.
אלא שאז, ילדתי את בתי השלישית. ואחרי שני ילדים רזים שקיבלו את הגנים של אבא, נולדה לי ילדה עם מבנה גוף אחר. היא גדלה להיות פעוטה מתוקה, חייכנית, יפהפייה אמיתית - ומלאה. ואז, ורק אז, הבנתי שמשהו חייב להשתנות. לא כי יש משהו רע בלהיות מלאה. היא בריאה, היא שמחה, היא אוהבת את עצמה והיא אהובה חברתית. הרי, מבנה גוף הוא רק המראה. עטיפת הספר ולא התוכן.
פשוט שכאישה שמנה, ידעתי שהחיים שלה יהיו לא קלים. ואף שידעתי שאני אגדל ילדה מוקפת אהבה וקבלה עצמית, לא רציתי שהיא תסבול כמוני. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תבכה, אפילו פעם אחת, בגלל הערה או השפלה שקשורה למבנה גופה.
וכך, עם ההחלטה למנוע את טראומות המשקל מבתי הקטנה, יצאתי למסע חדש. כמנחת קבוצות הורים בחיי המקצועיים, הבנתי שהשינוי חייב להיות אצלי ושכמובילת המשפחה אני אסחף את כולם. אז נרשמתי למכון כושר, התחלתי לשמור על תזונה בריאה ועשיתי קורס מאמני כושר. הייתי המתאמנת הכי שמנה במכון אבל לא היה אכפת לי. הבת שלי מול עיניי, זה הדבר היחיד שראיתי.
התאהבתי בספורט, ובמיוחד בריצה. אני, שלא הצלחתי לרוץ אף פעם, שכל הילדים לעגו לי בשיעורי חינוך גופני, התחלתי לרוץ. בהתחלה רק כמה מטרים, אחר כך דקה שלמה, ולפני שהבנתי מה קורה מצאתי את עצמי רצה. והריצה התגלתה כמו מדיטציה בדופק גבוה.
וככה המשכתי לצאת ולרוץ. פעמיים בשבוע, שלוש, חמש. בכל בוקר ובכל ריצה הריאות מתמלאות מחדש, האנרגיות מתחדשות. אחרי כמה חודשים סיימתי מסלול של 10 ק"מ, ואז 12 ק"מ ואז חצי מרתון. 21.1 ק"מ! אני!
התחלתי לרוץ עם הבת הקטנה שלי, ונוצרו להם זמני איכות שלא חלמתי עליהם ושהפכו למציאות מטריפה. אני והיא, רצות יחד, אפילו 10 ק"מ - והיא רק בת 11, מתחזקות גופנית וחשוב מכך גם רגשית. אנחנו אחת בתוך עצמה ואחת עם השנייה. בינתיים, השמועה התפשטה סביבנו, ופתאום נשים ונערות ביקשו להצטרף אליי. וכך התחלתי גם ללוות נערות בריצות ארוכות.
גם בבית חלו שינויים באורח החיים, שהפך בריא הרבה יותר. היה מי שהעיר לי שאני מכניסה לחצים לראש של הילדה, אבל מבחינתי, כמו שאני מלמדת על חשיבות ההיגיינה ושטיפת הידיים, כך אני מלמדת על חשיבות התזונה ואכילת ירקות. כמו ששמים גבולות בשעות השינה וכללי נימוס, כך גם בכל הקשור לאורח חיים בריא.
וככל שרצתי יותר, למדתי יותר. המשכתי ללמוד עוד ועוד קורסים בווינגייט. מהר מאוד מצאתי את הייעוד שלי - התמחיתי בילדים עם עודף משקל ולמדתי בקורס למאמני כושר שמתמחים בילדים עם עודף משקל. זה גם העיסוק שלי היום, לצד קבוצות ריצה של נשים, "הנמרות של מסדה". נערות וילדות מתאמנות אצלי בחינם.
והבת שלי? כמובן שהיא עדיין אוהבת אוכל, נהנית ממנו בכל חמשת החושים. אבל תמיד יהיו גם ירקות בצלחת שלה, ומים, וחלבון בריא. היא עושה הרבה ספורט וגם אוכלת מתוקים. חולה על מתוקים, אבל יודעת למנן. ולרוץ! איך שהיא רצה. רק בת 11 וכבר מסיימת מסלול של 10 ק"מ מהר יותר ממבוגרים ורצים ותיקים אחרים.
השנה אגיע עם הקבוצה שלי למרוץ הנשים לייף ראן בתל אביב. אין שם מתאים יותר למרוץ שמסמל את הריצה עבורי - הריצה לעבר החיים שאני רוצה. והעובדה שזו ריצה לנשים בלבד היא הבונוס, כי יש משהו עוצמתי כל כך בנשים שמתאגדות יחד בריצה. הכוח הנשי בהתגלמותו. אהיה שם כי אני רצה את החיים שלי.
מסדה נוריאל, M.Sc vh, היא מאמנת כושר ומאמנת קבוצת הרצות "הנמרות של מסדה"
