פתאום, ביום בהיר אחד, בערך בגיל תשעה חודשים, התינוק החברותי, החייכן והסקרן שלי התחיל להיצמד אליי בהגזמה. בבית הוא זוחל אחרי לכל מקום, לא עוזב אותי ובוכה אם אני נעלמת לו משדה הראייה. מחוץ לבית, במפגשים משפחתיים, תופס אותי חזק ומגיב בבכי וצעקות אם מישהו אחר פתאום לוקח אותו ממני.
אז מה קרה לו פתאום? לא קרה לו כלום. זהו שלב התפתחותי תקין וטבעי שנקרא "חרדת פרידה של תקופת הינקות". לרוב, בין גיל שמונה חודשים לגיל שנה מתפתחת בקרב תינוקות חרדת פרידה/נטישה של תקופת הינקות.
פרידה מההורים, ולו לרגע קט, מעוררת מצוקה אצל התינוק שמגיב בפחד, בכי ובעליה של הורמוני סטרס בגופו הקטן. כמובן שתינוקות שונים מגיבים באופנים שונים, בהתאם לטמפרמנט שלהם ולקשר שלהם עם הוריהם, אך התגובה הנפוצה והאופיינית של בכי או צרחות במקרה זה היא נורמטיבית.
תגובות כאלו נוטות להתעצם אם התינוק עייף, רעב או חולה, נמצא בסביבה שהוא לא מכיר או חש חוסר נוחות שמקשה עליו עוד יותר להכיל את הפרידה והניתוק מההורה, המטפל העיקרי שלו.
צעד התפתחותי
לא מפתיע אם כן שהתינוקת המלאכית שלכם פוצחת בצרחות רמות כשאמא יוצאת מהבית או שהתינוק הרך שלכם בוכה כשאבא יוצא מהחדר. לעיתים, חרדת הנטישה של גיל הינקות מובילה גם ליקיצות מרובות בלילה, שכן גם שינה היא פרידה במובן מסוים. תחושת החרדה של התינוק עשויה להתעצם בימים שבהם הוא מבלה זמן רב בנפרד מההורים, כשמתחיל מסגרת חדשה וכדומה.
קראו עוד:
לצד הקושי של ההורים ושל התינוקות, מדובר למעשה בצעד התפתחותי משמעותי, שמעיד על בשלות של תהליכים קוגניטיביים, רגשיים וחברתיים. ליתר דיוק, התינוק מתחיל להבין לראשונה שהעולם חיצוני לו, שההורים אינם חלק ממנו, ועל כן הם עשויים גם ללכת ולהיפרד ממנו.
הבנה זו מגיעה עם העובדה שבשלב זה התינוק כבר מזהה ויודע מי הדמויות המטפלות בו, אוהב אותן ומעדיף אותן על פני אחרים, וכן חושש מפני זרים ומפני אנשים שהוא לא פוגש על בסיס קבוע.
התינוק לא בטוח שההורים יחזרו
הקושי והמצוקה של התינוק נובעים מכך שלצד ההכרה בכך שההורים שלו יכולים ללכת ממנו, הוא עדיין לא בטוח שהם יחזרו. תינוקות בשלב הזה נמצאים בראשית ההבנה של מה שנקרא "שימור האובייקט". כלומר, הם רק מתחילים להבין שדברים יכולים להתקיים גם כשהם לא רואים או שומעים אותם.
אם כן, התינוק עדיין לומד שהעובדה שהוריו לא איתו כרגע אין משמעה שהם נעלמו לבלי שוב. לכן התינוק זקוק לחוויות חיוביות חוזרות ונשנות של פרידה מההורים וחזרה שלהם, כדי ללמוד ולהבין שכשהם הולכים - הם גם חוזרים ולא נעלמים לנצח.
יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להקל על התינוקות שלנו את ההתמודדות עם חרדת הנטישה וכדי ללמד אותם שאם אנחנו הולכים - אנחנו חוזרים.
שימור האובייקט: אפשר לתרגל עם התינוקות את נושא "שימור האובייקט" דרך משחקי "קוקו" למיניהם: להסתיר ולגלות בובה או חפצים אחרים, להסתיר ולגלות את הפנים שלנו בעזרת הידיים או עם שמיכה, בשילוב אמירות כמו "אמא פה", "הנה אבא".
בנוסף, כדאי לחזק מקרים שבהם התינוק משחק רגוע למרות שההורים טיפה מתרחקים משדה הראייה שלו, ובמידה והוא מתחיל לבכות אפשר לפני שרצים אליו לומר לו "אבא לא נעלם, הוא פה איתך", ואז להגיע פיזית.
חפץ מעבר: פעוטות וילדים רבים נעזרים בחפץ מעבר, כלומר חפץ שמרגיע אותם ומעניק להם ביטחון וחום. הוא קרוי חפץ מעבר משום שהילד מייחס לו תכונות מרגיעות והוא מהווה עבורו, בין אם במודע ובין אם לא, ייצוג של ההורים.
הכוח של טקס הפרידה טמון בחזרתיות ובעקביות שלו, שמאפשרים לתינוק וגם להורים לצפות את הבאות ולגייס את הכוחות הנדרשים
בכך החפץ מאפשר מעבר בין הצורך בנוכחות תמידית של ההורים לבין רגעים של עצמאות. פעוטות רבים נשענים על חפצי מעבר ברגעים של פרידות, שקשה להם או כשהם מתגעגעים להורים. לרוב מדובר בבובה, מוצץ או שמיכה קטנה, בדרך כלל משהו רך ונעים שמאפשר להם להרגיע את עצמם ולהתמודד עם הריחוק מההורים.
טקס פרידה: למרות שהתינוקות בגיל זה עדיין לא מדברים, חשוב לקיים טקס פרידה ולא להיעלם כשהם לא שמים לב. היעלמות של ההורה עשויה רק להחריף את תחושות החרדה, כי התינוק נותר בתחושה שהוא לא יודע מתי אמא עשויה ללכת, ומשום שמבחינתו זה עשוי לקרות בכל רגע, ללא התראה מוקדמת, הוא ייצמד אליה אף יותר.
יישום של טקס קבוע עוזר בהפחתת חרדה מהלא נודע, ועוזר גם לנו ההורים לשמור על קור רוח וביטחון מול הילד, גם אם הוא ברגע סוער, מוצף רגשית וקשה. על כן, הכוח של טקס הפרידה טמון בחזרתיות ובעקביות שלו, שמאפשרים לתינוק וגם לנו ההורים לצפות את הבאות ולגייס את הכוחות הנדרשים.
מומלץ שטקס הפרידה יהיה קצר וקולע. לא כדאי למשוך ולהאריך את הפרידה. פרידות ארוכות וממושכות נוטות להעצים את הקושי הן אצל התינוקות והן אצל ההורים, ולהשיג את התוצאה ההפוכה.
הטקס יכול לכלול שיר או דקלום קצר שאומרים לפני הפרידה, נפנוף לשלום עם אמירת "ביי ביי" או פשוט חיבוק ונשיקה המלווים בתזכורת שאבא או אמא הולכים ואחר כך חוזרים.
בפרידה עצמה חשוב להפגין ביטחון מול הילד, להיות אמפתיים לקשייו, אך גם אם בוכה וסוער לשמור על רוגע, לא לאבד את העשתונות, לא להאריך את הפרידה ולהזכיר שאתם חוזרים. פרידה באופן הזה שולחת לילד מסר שאתם יודעים שהוא מסוגל.
על כל פנים, בדרך כלל במהלך השנה השנייה לחייהם התינוקות רוכשים מספיק חוויות חיוביות של פרידה מההורים ומפגש מחודש איתם, כך שחרדת הנטישה שוככת.
לעיתים היא עשויה לחזור בעוצמה כזו או אחרת בעקבות אירועי חיים ספציפיים כמו לידת אח, מעבר דירה, כניסה למסגרת חדשה וכדומה. אך לאחר זמן מה המצב חוזר שוב לשגרה. במידה והילד מפגין חרדת פרידה שאינה חולפת, או אף מתחזקת עם הגיל, יכול להיות שכדאי להתייעץ עם גורמים רלוונטיים.
הכותבת היא פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית
