לפני שלוש שנים קיבלתי את התואר "מטופלת פוריות", ובמשך הזמן הזה הבנתי שאני חווה אובדן אמיתי. אובדן של הזמן הרב שאני משקיעה בניסיונות חוזרים ונשנים כדי להיכנס להיריון, אובדן החלום להביא ילד בדרך טבעית ובעיקר, אובדן השליטה על הגוף שלי. אני מרגישה שהוא בוגד בי ואני מנוהלת בהתאם ללו"ז צפוף של לקיחת הורמונים בשעות קבועות, בדיקות ומעקבים. אני חוששת שלא אצליח לעולם להיות אימא ואחרי כל סבב שנכשל אני מרגישה עצבות, כעס, ייאוש, אשמה ופגיעה בנשיות. דימוי הגוף שלי נמוך מהרצפה.
כל אלו גורמים לי להרגיש בדידות גדולה.
אתם יודעים מה ההבדל בין בדידות ללבדות? להיות לבד פירושו להיות בלי אנשים סביבנו. לעומת זאת, בדידות אפשר להרגיש גם כשמקיפים אותנו אנשים שאנחנו מאוד אוהבים אבל לא באמת יכולים להבין מה עובר עלינו.
להיות מטופלת פוריות
אני עדיין מטופלת פוריות וגם מלווה נשים וזוגות בטיפולי IVF ויודעת לומר בוודאות שתחושת הבדידות משותפת לרבות מהן. למה בעצם מטופלות פוריות מרגישות בודדות?
הסתרה
מטופלות רבות מסתירות את העובדה שהן עוברות טיפולי פוריות כדי להיכנס להיריון. הן סוחבות את הסוד הזה איתן כי הן מתביישות לספר שהן לא מצליחות להיכנס להיריון בדרך הטבעית.
למה הן מתביישות?
כישלון: כי הן מרגישות שהן כשלו בתפקידן כאישה. הרי אישה צריכה ללדת ילדים ואם היא לא מצליחה כנראה משהו דפוק בה. הגוף שלה בוגד בה.
מחיר: לשיתוף וחשיפה של התהליך שהן עוברות יש מחיר. ברגע שהן משתפות, החברה מרשה לעצמה לייעץ, לתת "טיפים" ולהעיר הערות שגורמות לתסכול רב.
ציפיות: בחברה הישראלית יש ציפיות שכל זוג שמתחתן יקים מיד משפחה. "פרו ורבו" היא מצווה גדולה ומבורכת ואנחנו מוערכים יותר כשיש לנו ילדים. תארו לכם איך מרגיש זוג שמנסה זמן רב להקים משפחה בשעה שכל הזוגות האחרים כבר משחקים עם הילדים שלהם בג'ימבורי? איפה זה שם אותם בסולם הציפיות?
זה נכון גם לגבי נשים שלא בזוגיות, העצה הרווחת לאישה שלא בזוגיות היא "לעשות ילד לבד" והזוגיות תגיע בהמשך, כלומר קודם כל ילדים, זה החשוב ביותר. כשהן גם לא בזוגיות וגם לא מצליחות להיכנס להיריון, מבחינת החברה, הן בכלל לא עומדות על הסולם. בלי זוגיות ובלי ילדים הן לא חלק. תחושה נוראית.
אשמה
אשמה היא עוד גורם שמייצר בושה. אישה שלא מצליחה להיכנס להיריון סוחבת איתה אשמה גדולה. היא בטוח עושה משהו לא בסדר אם היא לא נכשלת באחת מהפעולות הבסיסיות ביותר באנושות.
גם גברים עם קשיי פריון מרגישים אשמה. הגבריות שלהם נפגעת והגבר מרגיש אשם שבגללו האישה שלצידו צריכה לעבור זריקות, הרדמות ופרוצדורות רפואיות.
דרך התמודדות
שיתוף: נכון, המחיר הוא חשיפה אך הרווח הוא הסרת הסלע הענק שאתן סוחבות בליבכן. מצאו אדם שמולו תרגישו בנוח לשתף את התחושות שלכן, לחשוף בפניו את החששות, הרגשות והמחשבות שאתן פוחדות להגיד בקול רם ותגידו לו בדיוק מה אתן צריכות ממנו לתמיכה. האדם הזה יכול להיות חבר קרוב, מטפל, יועץ, או השכן. לא משנה מיהו יהיה, החשוב ביותר הוא שתבטחו בו, תרגישו שאתן יכולות להיות פתוחות איתו ושהוא יהיה בהקשבה אליכן, באהבה וחוסר שיפוטיות.
מה קורה אם שיתפתן משפחה וחברים ועכשיו אתן מתמודדות עם הר הערות ועצות שלא בא לכן לשמוע?
מתן הערות ועצות זו תופעה רווחת מאוד בחברה הישראלית, אי אפשר להעלים אותה אבל את בהחלט יכולה לקבוע את הגבולות שלך. הטיפ שלי הוא שתכינו תשובה מראש, תשננו אותה ובכל פעם שתתמודדו עם הערה או עצה שלא במקום, שלפו את תשובתכן.
קנאה
מטופלת שמוקפת בחברות ובנות משפחה שנכנסות להיריון מרגישה פעמים רבות קנאה. אני לא מדברת על קנאה מרושעת. אף מטופלת לא יושבת בבית ומאחלת רע לחברתה ההיריונית. הקנאה נוצרת ממקום של תסכול על כך שהיא לא נכנסת להיריון ואחרות כן. קשה עד בלתי אפשרי להימנע מתהיות נוסח "למה זה מגיע לי?". העובדה שאחרות נכנסות להיריון בקלילות יולדות רק מזכירות את הזמן שחולף, וככל שהוא עובר כך מתרחקת האמונה שיום אחד גם היא תצליח.
אישה בטיפולי פוריות עשויה להרגיש "לא שייכת" כאשר חברותיה נפגשות עם הילדים או במפגש בו כל החברות ההרות נפגשות. המציאות שלה כל כך שונה משלהן.
אני מציינת את הדברים האלו לא כדי שתרחמו על מטופלות. הן לא צריכות רחמים, הן צריכות הבנה של הסיטואציה המורכבת שהן נמצאות בה.
דרך התמודדות
פשוט להיות שם עם התחושות, כי לפעמים, פשוט צריך להיות. הקנאה שאת מרגישה היא רגש נורמלי לחלוטין ולכן אל תילחמי בה ואל תכעסי על עצמך. אולי זו הזדמנות לייצר שינויים חברתיים בחייך ולהכיר נשים שעוברות את מה שאת עוברת.
אובדן שליטה
תהליך IVF הוא כמו זירת קרב אגרוף, בכל סבב מחדש יקומו המטופלות על הרגליים ויעשו הכול כדי להיכנס להיריון, גם אם מה שעומד מולן מפחיד ומאיים. אך מה קורה שבכל סבב מתרחש משהו שלו המטופלות לא ציפו?
ברגע האחרון גילו שחסרה בדיקת דם או הרופא יוצא לחופשה ארוכה או המחלקה בפגרה או התרופה נגמרה בבית המרקחת. בכל סבב יכול לקרות משהו שיעכב אותו עד כדי ביטול. בתהליך הזה קורים המון דברים שלא בשליטת המטופלות, וכל שינוי ועיכוב יוצר מתח, תסכול ואת התחושה הבלתי נסבלת שאין לך שליטה על החיים שלך.
דרך התמודדות
זו לא קלישאה שאין לנו שליטה מלאה על חיינו, דברים זזים, והרבה פעמים צריך לזוז איתם.
אז איך בכל זאת אפשר להחזיר תחושה מסוימת של שליטה בתהליך?
1. בחרי רופא שאת בוטחת בו ונותנת בו אמון ושאת מרגישה בנוח לשאול אותו שאלות.
2. קראי מידע על טיפולי הפריה חוץ גופית, למדי את הנושא. לא סתם אומרים שידע הוא כוח.
3. בתהליך יהיו המון רגעים שתצטרכי לקחת החלטות ולבחור בין אפשרויות מעטות. זכרי שיש אפשרות גרועה ויש אפשרות גרועה יותר. הזכירי לעצמך שאת בוחרת את הכי טוב שאפשר בשבילך במסגרת האפשרויות.
4. יהיו מקרים שתהיה רק אפשרות אחת ותאלצי "לבחור" בה. אם קיימת רק אפשרות אחת הרי שאין כאן באמת בחירה אבל את בהחלט יכולה לבחור איך להתמודד עם האפשרות האחת הזו.
פגיעה בדימוי הגוף
דימוי גוף הוא נושא רגיש וכל אישה באשר היא מתמודדת מתישהו בחייה עם דימוי גוף נמוך. בתהליך IVF מתמודדת המטופלת עם השינויים החלים בגופה בעקבות הטיפולים.
דרך התמודדות
ההתמודדות היא תהליך. על קצה המזלג, ניתן לומר שהגוף שלך הוא השותף שלך לדרך. שניכם נלחמים יחד כדי ליצור חיים. אתם צריכים האחד את השנייה, ולכן, ברגעים שאת כועסת עליו על כך שהוא לא מצליח, את כועסת גם על עצמך. יש מספיק כאב בתהליך שאת עוברת ואני לא חושבת שמגיע לך גם כעס.
בדידות היא לא מחלה חשוכת מרפא, אך היא כן דורשת מתן תשומת לב. אפשר להחליש את העוצמה שלה כדי שאת, אני ושאר המטופלות נוכל להיות חזקות ולעבור את התהליך באופטימיות, ואפילו לחייך מדי פעם.
ליאת לפקוביץ' היא יוצרת תוכן בנושא IVF, יועצת זוגיות ומלווה נשים וזוגות בטיפולי פוריות
