"הורות היא הזמנה לאחד השינויים הכי מרתקים שאנחנו עוברים בחיים. אני חושב שכדאי לדבר על הורות כעל הזדמנות לגלות את עצמנו מחדש", אומר ד"ר אייל דורון, מרצה וחוקר חשיבה יצירתית, בשיחה על שינויים והתחלות חדשות בהורות ובכלל, בחיים.
"אבל את יודעת, שמתי לב שהורים ישראלים מאוד אוהבים לקטר ולהתלונן, ושאלתי את עצמי מדוע. אני חושב שזה משום שיש לנו המון רגשות אשם, רובם לא מוצדקים. בואי, אנחנו לא יוצאים לעבודה כדי ליהנות, אנחנו לא נוטשים את הילדים שלנו. לפעמים אנחנו עושים דברים כי אין לנו ברירה, אז אנחנו מקטרים כדי שחס וחלילה לא נהנה ומישהו יגיד שנטשנו ושהזנחנו". מתוך התוכנית "אסיפת הורים" ב-ynet radio
האזינו: התחלות ושינויים ב"אסיפת הורים"
כן. ועוד אחרי שהתרגלנו להיות יחד כולם בבית.
"אומרים שדרושים 21 יום כדי לשנות הרגלים או תובנות, אז לנו הייתה סדנה שנקראת קורונה שנמשכה יותר משנתיים. זה היה כמו כנס שחייבים להשתתף בו ואי-אפשר לברוח החוצה. הקורונה היא כמו מעבדה של שינוי, היא ממחישה לנו עד כמה החיים יכולים להשתנות. לדעתי, רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין מה התבשל אצל כולנו. הסיפור כולו הוא של שינוי - שנת ההתפטרות הגדולה, ההתפטרות השקטה, מעברי המקום ועבודה, אין ויש משרד, המרחק מהאחר, ההנחיות. אנחנו עברנו שיעור מזורז לעולם שבו אנחנו חיים. כולנו היינו צריכים להתרגל לאיזו מערכת יחסים אחרת עם הדבר הזה, ולכן חשוב לדבר קודם כל על שינויים".
"הייתה לנו סדנה שנקראת קורונה שנמשכה יותר משנתיים, כמו כנס שחייבים להשתתף בו ואי-אפשר לברוח. לדעתי, רק עכשיו אנחנו מתחילים להבין מה התבשל אצל כולנו. הסיפור כולו הוא של שינוי"
קורונה היא שינוי פחות רצוי, אבל מה בכלל שינויים עושים לנו? למה הם קשים?
"אני חושב שזה כך משום שהתרגלנו לוודאות. אנחנו הוסללנו לוודאות. באנו מחינוך של תשובה אחת נכונה, של לחרוק שיניים כדי להשיג דברים, של איפוק עצמי, של להיות בוגר ולא ילדותי, לעבור לצד האחראי והנכון של החיים, לסיים את מה שהתחלת. יש אתיקה שלמה של הדבר הזה. אנחנו עברנו לעולם שבו דברים קורים תוך כדי תנועה. אני זוכר שהילד שלי, כשהיה קטן, שיחק איזה משחק מורכב, ושאלתי אותו, איך תבין את המשחק? הוא אמר לי - 'אבא, תוך כדי'. אני הבנתי שהוא פשוט גדל לעולם הזה של 'תוך כדי'. פעם נזכרתי באבי המנוח, שהיה מחכה ליום שבת עם ארגז קרטון עצום של המקרר, עם ספר של 300 עמודים של הוראות, כי ביום הזה הוא יפתח את הספר ויבין איך להרכיב את זה. כל זה השתנה במשמרת שלנו, ואנחנו שואלים את עצמנו שאלות דרמטיות - מה יציב? על מה לשמור? מה לא לשנות? ובכלל, אנחנו תוהים על מה להילחם ואיך לזרום עם השינויים".
"אנחנו הוסללנו לוודאות. באנו מחינוך של תשובה אחת נכונה - תחרוק שיניים כדי להשיג דברים, תהיה בוגר ולא ילדותי, אם התחלת משהו תסיים אותו. יש אתיקה שלמה של הדבר הזה, אבל אנחנו עברנו לעולם שבו דברים קורים תוך כדי תנועה"
כמו בעולם המקצועי, במעבר בין מקומות עבודה.
"בדיוק. אם פעם היית בקורות החיים שלך פחות משבע שנים במקום, היו מסתכלים עלייך במבט עוין, והיום אם את יותר משלוש שנים באותו מקום את חשודה כבן אדם תקוע ושמרן שלא זז ולא מתפתח. השינוי אולי ברור שכלתנית, אך המהירות שלו היא בלתי נתפסת. אני חושב שזה מה שמטלטל אותנו. חוסר וודאות ושינוי הפכו ממשהו בשוליים, לדבר מרכזי מאוד. פתאום כולנו הוזמנו בכפייה למסיבה שבה הכול משתנה, ואז כהורים אנחנו מתחילים גם לשאול את עצמנו - אז מה אני אמורה לעשות, מה נכון, איך לדייק מה שכן נכון, איזה מלחמות לבחור, מה נחשב אחראי, מה עושה אותך הורה שמכין את הילד שלו לעולם שהוא לא עד הסוף מכיר?
ד"ר אייל דורוןצילום: עידו איז'ק"אנחנו נצטרך לשחרר את ההרגל שלנו לגבי תשובות נכונות בסוף הספר, להרגל אחר שלפיו אנחנו מגלים יחד את התשובות. בתור הורים מחלחלת לנו המחשבה שאותו הילד שהלך עם ילקוט נרגש לבית הספר, אולי יצליחו להעביר אותו מפחד משינויים, להכלת שינויים. אבל בטח לא לחתור לשינויים. פה אנחנו מתחילים להיות מוטרדים, ובצדק. אנחנו צריכים לזכור שלמעגלי הבית וההורים יש המון השפעה, ולדעתי אנחנו צריכים לשים יותר דגש על הסביבה העוטפת. המסע שלנו כהורים הוא להבין מה אנחנו עושים עם שינויים, איך אנחנו מתיידדים איתם ועם חוסר ודאות".
התשובה הנכונה
הורים חושבים שיש תשובה אחת אובייקטיבית לכל דבר, אומר ד"ר דורון, אבל היא לא באמת קיימת. "אם נביט עכשיו על שני אחים תאומים, עם אותם גנים, אחד יתנהג כך והשני יתנהג אחרת. הורים צריכים לסמוך על הדבר הזה שנקרא תחושת בטן מצטברת, ללכת עם הילד שלהם ולראות מה קורה. חשוב להקשיב ולראות איך הילד מרגיש, ולא להחליט בשבילו. להבין שזה בסדר אלה ניסוי וטעייה. זה שיעור נהדר שהורים כל הזמן נרתעים ממנו, למשל במקרים שבהם משהו לא עובד בכיתה וחושבים על מעבר, או על מעבר של בית ספר. אבל איזה יופי של שיעור לחיים זה להגיד - 'משהו לא עבד לי, ניסיתי וטעיתי. אני לא חושב שהילד שלי לא בסדר'. רוב ההחלטות הן לא בלתי-הפיכות, ואם לא מנסים, אז אין באמת שום דרך לדעת מראש.
"תרגישו, תקשיבו, לכו יחד עם הילדים, אין ודאות מוחלטת. לימדו אותנו לקבל החלטות לפי טבלה של בעד ונגד, נכון? זה אלמנט מטרלל שחוץ מלבלבל אותנו לא עושה שום דבר. ההנחה היא שאנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים איזה ילדים נפגוש, איך יהיו המורים, איפה הוא יישב בכיתה, מי יישב לידו, בינו לבין מי תהיה כימיה. יש פה כל כך הרבה משתנים, בית ספר הוא מרחב עם המון אפשרויות שיכולות להתרחש, לכן מה שחשוב זו לא ההחלטה, אלא לחייב את ההחלטה ולבדוק אותה. ההחלטה עצמה היא רק תחילת הדרך, ותוך כדי הדרך עלינו להיות קשובים. את יודעת, ג'ודית האריס, בספר 'מיתוס גידול הילדים', אומרת ששום דבר לא תלוי בנו. היא בכלל אומרת שהדבר היחיד שתלוי בנו הוא איך הילדים שלנו יתנהגו כשהם לידינו. בסופו של דבר אנחנו לא יודעים את רוב מה שיתרחש, אז אנחנו פועלים לפי איזשהו שיקול דעת מסוים. לתפיסתי, חשוב בעיקר להיות גמישים וקשובים למה שקורה מדי יום. אסור לנו להימנע משינויים מיטיבים בגלל הפחד מהם".
"בספר 'מיתוס גידול הילדים', ג'ודית האריס אומרת ששום דבר לא תלוי בנו. לדעתה הדבר היחיד שתלוי בנו הוא איך הילדים שלנו יתנהגו כשהם לידינו"
כל ארבע שנים
"אנחנו לא עוברים ממזרח למערב, אבל אנחנו כן עוברים בין מקומות ובין מסגרות. אני חושב שהיציבות מתבטאת בדברים אחרים, בערכים פנימיים אחרים. למשל, לשמור על קשרים עם חברים מפעם, לייצר רצפים, אבל יש דברים שצריכים להשתנות. אנחנו לא יכולים לגדול באותה שכונה, באותו רחוב, באותה כיתה, באותו טור עם אותם ילדים 12 שנה, ואז לצפות שהילדים שלנו יסתגלו לשינויים ושיהיה להם סבבה. החוכמה היא לשנות, אבל לייצר המון עוגנים של יציבות בתוך השינוי. אני, אגב, לא יושב באותו בית קפה. אני מחליף בתי קפה ובכל אחד אני ניגש לארבעה אנשים ויוצר איתם קשר. בלי שום אינטרס. בכל נסיעה לחו"ל אני מנסה שניפגש עם חמישה חברים חדשים לפחות. עקרונית, אם יצאת לטייל עם הכלב זה כמו שהיית בחו"ל, כי עצרת ליד שלושה אנשים שונים שלא הכרת".
שגרה היא יציבות? או שאנחנו מבלבלים ביניהן?
"לגמרי מבלבלים ביניהן. אף יצור אנושי לא יכול בלי יציבות בכלל, אז בסדר, לא צריך להשתנות בצורה מתמדת. אבל שגרה זה סיפור אחר. אנשים אומרים ששגרה שוחקת, שגרה מתישה, ואני בכלל לא חושב שיש דבר כזה, שגרה. זו צריכה להיות שגרה של משהו, שגרה לבד היא דבר סטטי ומייבש. השגרה שלי היא מה, של גילוי? של התפתחות? של לימוד? אני צריך לתת מטרות לשגרה שלי, אחרת היא תהיה סטטית ובלתי נסבלת. שגרה היא אוסף של הרגלים שעיצבתי לעצמי כדי להגיע למטרה מסוימת. ברגע שלא נפרק אותה ולא נגדיר אותה מחדש לעצמנו, היא תישאר קבועה ולא נעימה. יציבות, לעומת זאת, או יציבות פנימית, היא תנאי הכרחי עבורנו כדי להתנהל בעולם ולא להרגיש חוסר ביטחון או פיזור, בלבול או תחושה מתמדת של החמצה. כדאי שתהיה לנו יציבות פנימית, ואיתה להגיע לשגרה ולצבוע ולעצב אותה בהתאם למה שאנחנו רוצים להגיע אליו".
"אף יצור אנושי לא יכול בלי יציבות, אבל שגרה זה סיפור אחר. אומרים ששגרה היא שוחקת ומתישה, ואני בכלל לא חושב שיש דבר כזה, שגרה"
אז בלי שגרה אבל עם יציבות, מה זה בית בשבילך?
"למשל, לא להיות מגניב בחוץ אבל אחר בבית. בשנה האחרונה אני עובד על זה שמה שאני עושה בחוץ אני גם עושה בפנים. מיניתי את עצמי לשר האומץ והמימוש העצמי של הבית. אני רוצה להגיד עוד משהו, שהוא כמעט ברמה של תחושת חירום. אם אנחנו נמשיך לתת לילדים שלנו כל הזמן הוראות, ולהפעיל אותם ולנייד אותם ממקום למקום ולשלוח אותם לבתי ספר שיגידו להם באיזה שעה הם נכנסים לאיזה חדר, ובאיזה שעה הם יוצאים מהחדר, בסוף הם יהיו או מובטלים או שיהיה להם מאוד קשה להתפרנס".
אז משחררים. ומה עם גבולות?
"במקום גבולות, אני מציע להשתמש במילה 'ערכים'. אני לא מרביץ ולא פוגע במישהו אחר, כי זה ערך שלי. עקרונית, אנחנו מבינים שמי שלא יידע לנהל את עצמו, לחשוב בעצמו ולתפעל ולדייק את עצמו, פשוט אין לו מה לעשות בעולם הזה. בהורות שלנו אנחנו צריכים לפעמים לפצות על מקומות שמערכת החינוך, מה לעשות, עדיין לא שם. לתפיסתי, עלינו לגדל את עצמנו בתוך המדויק שלנו, בתוך הערכים שחשובים לנו. לא לצפות שיעשו את זה עבור הילדים שלנו במקומנו. וזה העוגן".
פורסם לראשונה: 11:50, 25.09.22
