הוא גבר טיפוסי, אבא צעיר. יש לו תפקיד לא רע בעבודה, אישה שהוא אוהב, משכנתא סבירה על דירת ארבעה חדרים באחת השכונות החדשות, עם עזרה של ההורים כמובן. הם התחתנו אחרי שירות קצר בקבע, הוא עשה שני תארים. הם טיילו יחד בעולם, כולל הצעת נישואין על חוף אקזוטי.
ועכשיו, הם הורים לשניים. הבת בגן טרום-חובה, התינוק ממש לא מזמן נכנס למסגרת. בסטורי שלו מופיעים הילדים בתמונות מחויכות מטיולי שבת, מפגשים משפחתיים או סתם אחר צהריים בגינה. על פניו הכול נראה באמת סבבה.
אבל בפנים, הוא נחנק. והוא לא מבין למה. הרי הוא אוהב את הילדים שלו אהבת נפש. הוא לא כמו אבא שלו, שחזר בערב מהעבודה, אמר שלום והתיישב מול הטלוויזיה. הוא אבא אחר. הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של הילדים, מסדר היום: התארגנויות הבוקר הלחוצות, האיסופים מהגן שהוא חולק עם אשתו, יום היא ויום הוא, אחר הצהריים שהם מבלים יחד בבית, עם חברים או בגינה, התארגנויות הערב עד לשינה, המקלחות עליו, ואחר כך השכבות. כשהגדולה שלו מחבקת אותו לפני שנרדמת, היא מניחה עליו ראש ואומרת לו בקול מתוק שהיא אוהבת אותו, הוא נמס. באמת שהוא אוהב אותם.
קראו עוד:
אבל הוא נחנק. מדי פעם עולים בו זיכרונות על כדורגל בשישי אחר הצהריים, על חופשות בסופי שבוע, על מסיבות רווקים בחוף עם מדורה וצחוקים ליליים, על מסיבות רוויות אלכוהול, בראנצ'ים של שבת, סקס ספונטני, או סתם שנ"צ בשישי בצהריים (לפני הכדורגל). היום הוא פוגש את החבר'ה בשבת בבוקר בפארק, הם מנסים לנהל שיחה תוך כדי שהם מתרוצצים אחרי הילדים בין המתקנים.
כשהוא נזכר בחיים שהיו לו, וחושב על החיים שעכשיו סובבים סביב הילדים, האישה והפרנסה, מתעוררת בו לפעמים מחשבה - מה הייתי צריך את זה? למה הייתי צריך להיות אבא? והמחשבה הזו כל כך מפחידה אותו, שהוא מיד מנסה להשתיק אותה. הוא בטח לא מעז להגיד אותה בקול רם. הוא מסתובב בעולם וחושש שמישהו ישמע את המחשבה הזו ומה יחשבו עליו, ומה הוא חושב על עצמו. איזה מין אבא חושב ככה? הרי הוא השתוקק להיות אבא. הוא זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בו בפעם הראשונה שהיא הראתה לו שני פסים בבדיקה, את ההתלהבות שלו בסקירה בהריון השני כשאמרו לו שזה בן.
"שהוא נזכר בחיים שהיו לו, וחושב על החיים שעכשיו סובבים סביב הילדים, האישה והפרנסה, מתעוררת בו לפעמים מחשבה - מה הייתי צריך את זה? למה הייתי צריך להיות אבא? והיא כל כך מפחידה אותו, שהוא מיד מנסה להשתיק אותה"
אבל כבר תקופה שהוא כל כך עייף. הוא כל כך מותש, מרגיש שהגוף שלו מתפרק, כל פעם במקום אחר. הוא מתגעגע לתחושת החופש. כבדה עליו האחריות הבלתי-נגמרת, הוויכוחים עם אשתו על הלוגיסטיקות של הבית, וההתמודדויות עם הילדים. הוא מתגעגע לעצמו. כשהוא מסתכל במראה הוא לא לגמרי מכיר את האיש הזה, שכבר יש לו יותר מקמט אחד במצח, ושערות לבנות, על הראש וגם קצת בזקן.
מה, ככה זה החיים?
הטקסט הזה נכתב בעקבות פוסט אנונימי בקבוצת הורים גדולה, של אבא שכתב בקצרה שאולי זו הייתה טעות להביא ילדים, כי לא נשאר ממנו כלום. הפוסט הזה נגע בי, וחשבתי כמה גברים (וגם נשים, אבל אני מבקשת לשים הפעם פוקוס על החוויה הגברית) מתהלכים בעולם בתחושת ייאוש.
המעבר להורות הוא סופת טורנדו, שאחריה החיים שלנו לעולם ייראו אחרת. אף קורס, סדנה, ספר, או עצות מהסביבה לא יכינו אותנו לקראתו. זה בלתי-הפיך, ואי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
אבל, חשוב להדגיש, החוויה הזו של התרוקנות מעצמך, של הקרבה בלתי נגמרת עבור האחר בלי משהו שימלא אותך חזרה ויטעין אותך בכוחות, חוויית ההישרדות והייאוש, האופן שבו אתה חווה את האבהות שלך, והיכולת שלך למצוא משמעות וטעם בחיים שלך - היא הפיכה. אפשר להרגיש גם אחרת. כמו שכתב יפה שלמה ארצי - "אתה גם אבא, אתה גם בן אדם".
כשבן הזוג שלי קרא את הפסקאות הקודמות, התגובה המיידית שלו הייתה: מעניין על מי כתבת את זה. כנראה שיש עוד לא מעט קוראים שנדמה להם שזה נכתב עליהם, אולי בשינויים כאלה ואחרים. אם אתה מזהה את עצמך בטקסט, אם אתה מתפקד טוב מבחוץ אבל מבפנים מרגיש ריק, או כעוס מדי, או ממורמר מדי, או סובל מדי מכאב פיזי כזה או אחר, או רק מחפש לאן לברוח בשביל קצת שקט, זה סימן.
זה סימן שאתה מתקרב לקו האדום שלך, שאולי כבר עברת אותו, שעכשיו זה הזמן לעצור. לחשב מסלול מחדש. לתת לעצמך מקום, לעשות משהו עבור עצמך. זה הזמן לבדוק איפה אתה בתוך סיפור החיים שלך, למה אתה זקוק עכשיו ולא רק מה אתה צריך לתת ולעשות עבור אחרים. מה יעשה טוב יותר עבורך. זה יהיה גם עבורם, אבל זה בעיקר עבור עצמך. וזה בסדר.
חני גיטליס היא עו״ס קלינית (MSW) ומנחת קבוצות. מטפלת בגברים ובנשים ומתמחה בסוגיות של אבהות, אתגרי פוריות וניהול כעסים
