השקט שאחרי הלידה. כולנו שומעים על לידות, אבל פחות על לידות שקטות. כשאנחנו כבר מדברים עליהן, אנחנו לא תמיד מבינים את המשמעות האמיתית של ללדת תינוק שאינו בין החיים - בלידה רגילה לכל דבר ועניין. לכבוד חודש המודעות, שלוש נשים מספרות על הלידות השקטות שהן עברו, וגם על האשמה והפרידה, הסליחה וההשלמה, ובתוך כל זה - גם על המשמעות וההגשמה.
קראו עוד:
פה אני נפרדת
"הייתי בהיריון עם תאומות, הכול היה בסדר עד שבשבוע 30 גילו שלאחת מהן אין דופק", מספרת נעמה קפון מקרית אתא, היום אימא לילדה בת חמש וחצי ולילד בן שנתיים. "כששמעתי שיש לי עוברית מתה רציתי ללדת מיד, אבל הרופאים רצו לשמור על רוני, התאומה השנייה. מבחינתם למשוך את ההיריון כמה שרק אפשר, והיות שהן לא היו זהות לא נשקפה סכנה לחייה. זה נמשך שלושה שבועות. בערב פסח, בשבוע 33, הופיעו צירים לא מתוכננים ואני נכנסתי ללידה פעילה. התחלתי לבכות. הבנתי שפה אני נפרדת. זה היה הרגע הכי שמח והכי עצוב בחיים שלי. נתנו לי לראות את רוני לשנייה וחצי ולקחו אותה לפגייה. את עופרי בכלל לא ראיתי".
מה עבר עלייך בפגייה? ומה בבית?
"בפגייה יכולתי לברוח, כל היום להיות עם רוני. כשחזרתי הביתה, בכיתי על עופרי, התינוקת שמתה. זהו, בבית את עם עצמך ועם המחשבות. אבא שלי אמר שאני צריכה להיות חזקה בשבילה, והיום אני מבינה שהוא צדק. לא יכולתי להתפרק והייתי צריכה להיות חזקה בשביל רוני - לקלח, לשאוב, לטפל. יש לי ילדה חיה בבית. אבל לצד זה, גם איבדתי ילדה ואין לי לגיטימציה להתאבל. לא התכוננתי לפרידה מעופרי, לא ידעתי למה אני זכאית ולמה לא ואיך למשל מתבצעת הקבורה. אף אחד לא הסביר לי. פשוט ידעתי שאני לא אוכל לראות אותה".
מה הבנת מאז?
"הבנתי שאני לא מוכנה לזה, שזה לא אמור להיות ככה צריך לעשות משהו. פתחתי קבוצת תמיכה בצפון לנשים שחוו לידה שקטה, בליווי של עובדת סוציאלית. שנה של מפגשים, אחת לחודש. זה נתן לי משמעות, אפילו הזמינו אותנו לדבר במחלקת היולדות בבית החולים שבו ילדתי, להציף כדי לשנות את ההתנהלות. הקשיבו לנו ובאמת שינו חלק מהדברים".
מה היית אומרת לאישה במצב דומה?
"לדעתי יש חשיבות רבה לתהליך פרידה. אני שומעת על לא מעט משפחות ששואלות 'ילדתי בתאריך מסוים, נראה לכם שצילמו?'. הייתי מצפה מהצוות בבית החולים ליזום, לצלם, לקחת טביעת רגל, יד. הדברים האלו לא עולים באותו רגע, אין פניות רגשית, אבל תשמרו בארכיון כי אולי יגיע יום, אחרי חצי שנה, שנה, 10 שנים, שאנשים ירצו פתאום לראות משהו מוחשי. כשנולד תינוק מת אין ת.ז, אין דיני אבלות, לא מקובל לשבת שבעה. חלקם נקברים בקברי אחים, אין אזכרה שנתית ונשאר חלל. אני הרגשתי אותה בבטן, יכולתי ממש להבדיל ביניהן. היה לי סיפור בראש במשך שבעה חודשים, והפרידה הזו צריכה לקבל תוקף".
לנשים אחרות היא מציעה לזכור שזו לא אשמתן, וגם לעשות משהו שיעשה להן טוב. "אני מצאתי את המקום שלי. אני מתנדבת למחקרים, אני מרצה ועוד. זו הדרך שלי להנציח את עופרי, לשתף ולהגיד שהיא הייתה כאן. ועדיין, הכאב לא נעלם, את חיה לצידו".
"אני שומעת על משפחות ששואלות 'ילדתי בתאריך מסוים, נראה לכם שצילמו?', הייתי מצפה מהצוות בבית החולים ליזום, לצלם, לקחת טביעת רגל, יד. הדברים האלה לא עולים באותו רגע, אבל אולי אחרי חצי שנה או 10 שנים אנשים ירצו פתאום לראות משהו מוחשי"
את אימא בלי ילד
"זה היה ב- 2019. הייתי בשבוע 26, היו לי כאבי בטן והלכתי לבדיקה. הרופאים זיהו שיש צירים שנבעו מכך שאין דופק. בעצם, הגוף אותת להוציא את התינוקת. זו הייתה בת ראשונה, הכול היה מוכן לקראתה - סידרנו את החדר, בחרנו לה שם. התקשרתי לבעלי שלא היה בבדיקה והוא פשוט טס לבית החולים", משתפת יהלום ארוסי מראש העין, היום אימא לילדה בת שנה וחצי.
האזינו: למה אנחנו מרגישים אשמים כל הזמן? ומה עושים עם זה?
"לא האמנתי, הרגשתי שאני בבועה. פחדתי מאוד, משום שזו הייתה לידה לכל דבר ועוד לידה ראשונה. לא ידעתי איך היא תהיה. הייתי 12 שעות של צירים. היא גדלה בתוכי, הרגשתי אותה ולכן ביקשתי לראות אותה, ראיתי ילדה יפיפייה עם ריסים שנראתה ישנה", היא אומרת.
איך מתמודדים עם היום שאחרי?
"את רואה נשים בהיריון וזה צובט לך, את אפילו מקנאה. את יודעת שזה לא בסדר, אבל הרגש הוא בלתי נמנע. לקח לי זמן לחזור לעצמי, לחזור לעבודה. בעצם, את אימא בלי ילד".
מה החלק של בן הזוג?
"בעלי חווה הרבה כאב בעצמו, אבל התהליך שונה. זה חיזק אותנו כזוג. הוא היה עמוד התווך עבורי. היה לו קשה גם אבל הוא תמך והבין מאוד. ראיתי את הכוחות שלו, היינו במקום מאוד קשה בזוגיות שלנו ועברנו ביחד מצב לא פשוט שממנו צמחנו יחד".
ושל הסביבה?
"אנשים לא מבינים. רואים אותך בלי בטן ואומרים מזל טוב ואת צריכה לנסות ולהסביר את עצמך. אנשים אמרו 'יהיה לך עוד ילד, הכול בסדר', אבל הם לא רואים ולא מכילים את האבל שאני חווה, את ההתמודדות עם האובדן. מבחינתם, זה לא כמו אדם שגדל איתך ושהכרת אותו, גם אין קבורה רגילה. אבל המשפחה מאוד תמכה, ההורים של בעלי ואחותו היו בלידה השקטה, כיבדו את הרצון שלי להתרחק ואת הזמן שהייתי צריכה לעצמי".
"אנשים לא מבינים. רואים אותך בלי בטן ואומרים 'מזל טוב', ואת צריכה להסביר את עצמך. אמרו לי - 'יהיה לך עוד ילד, הכול בסדר', אבל הם לא רואים את האבל, את ההתמודדות עם האובדן"
מה שעוד חיזק אותה מאוד, היא מספרת, הוא התמיכה עם נשים שחוו לידה שקטה בעצמן. "הכרתי את הקבוצה "חיבוק בשקט", שהיא מקום לפרוק. חברות בה נשים חזקות שחוו אותו דבר כמוני, אם זה קרה עכשיו ואם לפני 40 שנה. הרגשתי שאני יכולה לדבר על זה. אני זוכרת שהעליתי פוסט ובכיתי הרבה, זה רוקן אותי. אני חושבת שכל אחת צריכה לחפש סביבה תומכת שמבינה ומקום לשתף. העצה שלי לנשים היא לכתוב, לדבר. לא לשמור בפנים, כי זה חונק אותך".
היום כאמור ארוסי אימא לתינוקת, אדל, ילדת הקשת: "זה היה היריון חרדתי. לא עניינו אותי תפרים, לא כאב. עד שלא ראיתי אותה, לא האמנתי. היא הדבר הכי טוב שקרה לנו".
לראות את עצמך, ואת התינוק
שרון בריין משכניה שבמשגב, אימא לשני בנים (14,18), חוותה ארבעה הריונות - שניים מהם הסתיימו בלידות שקטות ועצובות בשנים 2011 ו-2013. "הבת שלי נולדה בחיים בשבוע 24 ונפטרה בפגייה אחרי פחות משעתיים. כשנה וחצי לאחר מכן, נולד הבן בשבוע 19 בלידה שקטה. אני זוכרת את שניהם באהבה", היא מספרת.
איך מספרים לילדים הגדולים בבית?
"הילדים שלי היו בני שבע וחצי וכמעט ארבע באותו זמן. הם ידעו שאני בהריון, כי זה היה כבר חודש שישי וראו. היה לי חשוב לספר להם בצורה מחושבת, לא להפיל עליהם מידע כזה. לאפשר להם לדבר על הנושא. צלצלתי מבית החולים לבן דוד שלי, שהוא פסיכולוג ילדים בשניידר. הוא אמר לספר להם בצורה כנה וישירה, אבל בלי 'סיפורים שמבוגרים מלבישים על מוות', כלומר בלי 'עלתה לשמיים', בלי להוסיף פרשנויות. לגבי שאלות שעולות בהמשך, הוא הציע לענות באותה דרך.
"סיפרנו להם שהתינוקת נולדה ונפטרה. אני לא זוכרת במדויק מה אמרנו. אבל הרגשתי שהצלחנו לספר להם נכון, לפי הפתיחות שלהם. בלידה של התינוק האחרון, זה היה בחודש חמישי, עוד לא לגמרי ראו וכמובן שלא מיהרתי לספר. סיפרתי להם רק אחרי כמה שנים. לא רציתי להפיל עליהם את המוות שוב כשהם קטנים, אבל בהמשך גם לא רציתי להסתיר".
מה היית אומרת לאישה שעוברת לידה שקטה?
"תרשי לעצמך להיות עצובה, לבכות, להיות חלשה, אבל גם לשמוח בדברים הטובים בחייך ולעשות דברים טובים למען עצמך. העצב והשמחה שוכנים אחד ליד השנייה בחיינו, הם לא מנוגדים. תרשי לעצמך לקבל יד מושטת לעזרה, לחפש עזרה מהמשפחה, מהחברים, מקבוצת פייסבוק - כל מה שמרגיש לך נכון. אחרי שתחזרי הביתה, תרשי לעצמך להיעזר בעזרה מקצועית. אותי זה מאוד חיזק".
התובנות בין הלידות השקטות הן שונות?
"מה שלמדתי הוא לראות את התינוק. בלידה השקטה הראשונה פחדנו לראות אותה, פחדתי להיקשר לתינוקת שלא תשרוד והייתי בהלם ממה שהתרחש. לא הסתכלתי. אמרו לי שהיא קטנה ויפה, והיא נולדה במשקל של 620 גרם. כשביקשתי שבעלי יצלם אותה, כבר היה מאוחר מדי. קשה להחליט ברגע האמת, אבל למדתי שכדאי לראות את התינוק או לפחות לבקש שיצלמו אותו. אני לא ראיתי את התינוקת שלי, והיה לי קשה עם זה. אחר כך נפרדתי בבית העלמין. בלידה השקטה של התינוק האחרון שלי, כשהוא נולד ללא רוח חיים, שאלו אותי אם אני רוצה לראות אותו ובאינסטינקט אמרתי 'לא'. אחרי שהמיילדת יצאה, פתאום קלטתי את הטעות. ביקשתי שהיא תחזור. הוא היה תינוק קטנטן יפה ומתוק.
"בלידה השקטה הראשונה פחדנו לראות אותה, פחדתי להיקשר לתינוקת שלא תשרוד והייתי בהלם ממה שהתרחש. לא הסתכלתי. אמרו לי שהיא קטנה ויפה. כשביקשתי לצלם אותה, היה מאוחר מדי"
"תהיי סלחנית לעצמך, הניסיון שלי אומר שזו ההמלצה הכי קשה לביצוע", היא אומרת, "סחבתי על עצמי אשמת שווא כלפי היריון 'כושל', כמובן לא באשמתי. אם הלידה התרחשה לאחרונה, דעי שייקח עוד זמן להחלמה הרגשית. בתחושתי, בחודשים הראשונים יש עדיין השפעה של רכבת ההרים ההורמונלית של ההיריון. הרגשתי שהרכבת נרגעה רק תשעה חודשים בערך אחרי הלידה. רק כשנתיים אחרי הלידה האחרונה הצלחתי להחליט למסור את הציוד של התינוקות, לוותר על חלום הילד השלישי, ולמצוא את האושר שלי במקומות אחרים".
איפה למשל?
"בתחום המקצועי, לדוגמה. הבנתי אז שאני בשלה לעזוב מקום עבודה שלא היה לי טוב, בלי קשר ללידות. היום אני עצמאית, אני מנחת סדנאות כתיבה שמאפשרות לאנשים ביטוי, גם בנושאים שקשה לדבר עליהם, וגם בסדנאות לנשים כמוני. אני גם מרצה על סיפור החיים שלי כולל הלידות העצובות. אני מגשימה את עצמי".
