"כשנתנאל התחיל לדבר על לעזוב את הכול ולצאת למסע בעולם, חשבתי שהוא סתם משחרר קיטור. החלומות שלי היו בכיוונים אחרים לגמרי וכולם היו בארץ", מספרת נעמה ממן.
"מסע בעולם לא הופיע גם בחלומות שלי", מודה נתנאל, בעלה. "לקח לי הרבה זמן אבל בסופו של דבר הבנתי ששינוי תפקיד בעבודה, עוד העלאה בשכר, רמקולים חדשניים או הגרסה האחרונה של פלייסטיישן, לא ישנו הרבה בחוויית היומיום שלי. זה גרם לי לרצות להישאר 'עירום', ללא שום דבר שאני יכול להיקשר אליו ולתלות את השמחה שלי בו".
שניהם בני 37, במקור ממזכרת בתיה והורים לארבעה: ירדן (16), יעל (14), אחינועם (9) וליאור (7). הם עזבו את ישראל בסוף אוקטובר של השנה שעברה ומאז הספיקו לטייל בתאילנד ובווייטנאם. כעת הם בפיליפינים ואם תשאלו אותם מה הלאה - הם יענו שאין להם מושג. ככה זה אצל משפחת ממן. ההחלטות מתקבלות ומשתנות כמה פעמים ביום.
משפחת ממן מטיילת בעולם
(צילום: אריק רוזנטל)
בנוף המשפחות הישראליות שיצאו למסע בעולם, המשפחה הזו היא עוף קצת מוזר: זוג מעורב מבחינה דתית (היא דתייה, הוא לא), ששניים מילדיהם בגיל ההתבגרות ומפסידים לימודים משמעותיים. אבל לפני שנדבר על כשרות במדינות עולם שלישי ועל בגרויות שנדחות, חייבים לדבר על ההתחלה.
בראשית אוקטובר 23 בני ובנות משפחת ממן כבר היו ארוזים לצאת לדרך, נרגשים לצאת למסע בעולם, עם כרטיס טיסה לכיוון אחד, שנרכש חודשים מראש. ואז הגיעו אירועי שבעה באוקטובר שטרפו את הקלפים והמשפחה נדרשה לחשב מסלול מחדש.
נתנאל: "קרוב משפחה אהוב, שילה ראוכברגר הי״ד, נהרג ביום הראשון למלחמה. אחים ואחיינים שלי גויסו והמחשבה שיקרה להם משהו בהיעדרי לא נתנה לי מנוח. שקלנו לבטל הכול, אבל בשלב הזה כבר נשארנו ללא רכוש בכלל ועם חוזה שכירות שמסתיים עוד רגע ואין לנו איפה לגור. הרגשתי תחושות אשם, כאילו אני נוטש בשעת צרה, אבל במקביל הבנתי שלא יעזור לאף אחד אם נישאר".
אז המשכתם עם התוכנית המקורית.
"כן. תרמנו כל מה שיכולנו מתכולת הבית לטובת תושבי העוטף ויצאנו למסע בלב כבד".
נעמה: "הסיבות שבגללן החלטנו לצאת למסע נשארו רלוונטיות גם אחרי 7 באוקטובר ואף יותר. ראיתי במו עיניי איך תפיסות עולם מתפרקות לאנשים, איך החיים משתנים ברגע ומבקשים מאיתנו להסתכל על המציאות במבט חדש. אז אם כבר החיים מטלטלים אותי ומבקשים ממני שינוי קיצוני והתפרקות, אני מעדיפה שזה יקרה תוך כדי חוויית מסע. המסע הזה הוא מסע של ריפוי, של הרחבת הלב. זה לרגע לא סותר את הכאב, להפך אני מרגישה אותו יותר כשהלב לא אטום".
"בפסח היינו רעבים"
אני תופס אותם לשיחה מחויכת זמן קצר אחרי שנעמה מסיימת להכין 20 פיתות על המחבת. "מי שלא טעם את הפיתות של נעמה, לא טעם פיתות מפנקות מימיו", מתגאה נתנאל. "כולנו חששנו מנושא האוכל במסע בעולם, כי נעמה דתייה ואני כבר לא, והיה ברור שנידרש כאן להרבה פשרות".
למה הכוונה שאתה "כבר לא"? חזרת בשאלה?
"אני לא מגדיר את זה כחזרה בשאלה, יותר כמו יציאה מהמטריקס. ההבנה שאין באמת חוקים, שהכול המצאה של בני אדם.
"התהליך התחיל כשנה וחצי אחרי שהתחתנו. למדתי בישיבה גבוהה במושב תלמים, בקהילה מקסימה שלימים התברר שהייתה בעצם 'כת משיחית'", להגדרתו. "יצא עליה גם יצא סרט ישראלי בשם 'פלאות' בכיכוכבם של אדיר מילר ואורי חזקיה. משבר האמון גרם לי להטיל ספק בכל מה שהנחתי כאקסיומה".
זה לא הוביל למשבר בזוגיות?
נעמה: "בכל פעם שמישהו עושה שינוי משמעותי זה יוצר משבר ולא משנה אם השינוי דתי או לא. בסופו של דבר צריך לדעת איך להתמודד עם פערים ולראות שמתחת לקונפליקט ה'דתי' בכלל יושבים תחושות ורגשות, כאלה שמוכרים לכל זוג, באשר הוא. כשנותנים כבוד ואמפתיה לתחושות ולרגשות האחד של השנייה, הרבה יותר קל למצוא את הפתרון הטכני".
העובדה שאתם זוג מעורב מבחינה דתית לא מקשה על המסע שלכם בעולם?
נתנאל: "לפעמים זה מאתגר. נגיד שרוצים לשבת במסעדה, האם תמיד צריך לבחור במסעדה שיש בה אופציות כשרות או שזה בסדר להתפצל חלק מהפעמים? בעיניי זה דומה לשאלות שמתמודדים איתם זוג כשהאחד טבעוני והשני לא. מה יקרה אם הטבעוני לא יסכים לאכול במסעדה שמגישים בה גם בשר? זה עניין של כבוד וקבלה הדדית. כשרות זה בסך הכול פן אחד קטן. כבוד וקבלה קיימים בכל אספקט אחר של החיים, ואין זוג שלא נדרש להם".
נעמה: "אני חושבת שלהתעסק בשאלה הזאת יקשה עליי, כי זה יכניס אותי למקום של השוואות ואשליות. אנחנו מה שאנחנו, ואת הפרמטרים האלה אנחנו לוקחים בחשבון ואיתם מתנהלים. זה נכון גם למסע וגם לחיים באופן כללי".
אתם מטיילים עם מטבח נייד כשר.
נתנאל: "נכון. הבאנו מזוודה עם כל מה שמטבח צריך: סירים, כיריים חשמליות, פלטה של שבת, שעון שבת, צלחות וסכום ואפילו בלנדר מוט ושייקרים".
נעמה: "אני פותחת כמעט כל בוקר בהכנת בצק ופיתות על המחבת. כבר יצא לנו להכין לחוח. בתקופה שלפני היציאה למסע כל יום מחדש הייתי מתוסכלת מהשאלה - מה להכין היום לארוחת צהריים? הייתי עייפה מהשאלה הזאת וחסרת חשק להכין ולבשל. במסע חזרה אליי היצירתיות והאהבה לבישול, עם כמה שמתאגר לבשל במסע - תנאי שטח, כשרות וחומרי גלם לא מוכרים וחסרים - ואולי דווקא בגלל האתגר, אני נהנית לבשל, לארח וליצור".
מלונות שאליהם אתם מגיעים מאפשרים לכם לפתוח מטבח בחדר?
נעמה: "לפעמים אנחנו צריכים להיות יצירתיים. היינו בשבת אחת בדאלאט, כפר וייאטנמי מהמם, בדיוק כשהם חגגו שם את ראש השנה הווייאטנמי. היינו האורחים היחידים במלון קטן והשתלטנו על הלובי לטובת מטבח, בישולים ופינת האוכל שלנו. העמדתי פלטה ליד מסכי המחשב של מצלמות האבטחה. הדלקתי נרות שבת כשילדה ויאטנמית קטנה מסתכלת עליי, וזיקוקים לכבוד השנה החדשה מתפוצצים בחלון באמצע הקידוש".
לא הזמינו לכם משטרה?
״להיפך, הם הסתובבו סביבנו בהתפעלות ובהתלהבות וצילמו את הפיתות שהכנתי עם קריאות התלהבות. אבל אני די בטוחה שבכל מקום שבו רואים את כמות הבישולים שאנחנו מבשלים, עוברת להם המחשבה – למה המשפחה המוזרה הזאת מבשלת כל כך הרבה במקום לצאת למסעדות?"
אני מבין ששולחן ליל הסדר הופקד בידייך.
"פסח היה פסגת הפחדים שלי ולצערי כמעט כולם התממשו. כל כך השתדלתי להתכונן אליו מראש, לדאוג שיהיה לנו כל מה שצריך בשביל החג. ההורים שלי קנו לנו יותר מ-20 קילו של מצרכים ושלחו לנו במשלוח אקספרס שהיה אמור להגיע מספיק זמן מראש. בפועל הוא הגיע אחרי פסח, באיחור של שלושה שבועות. אז היו רגעים שהיינו רעבים, והיו המון רגעים של געגוע לארץ, לשפע שיש בה ולאווירת החג. זה לא מובן מאליו מה שיש בארץ. אין עוד אף מקום כזה בעולם".
האם יש לעניין הדתי במסע השלכות נוספות מלבד עניין האוכל?
נעמה: "אנחנו יודעים להסתדר גם במקומות ללא מסעדות כשרות, בייחוד אם התארגנו מראש, אבל בגדול היהדות נוגעת בכל תחומי החיים כך שתמיד יש השפעה. אפילו בשאלה התפילה, באיזה כיוון ירושלים?".
"אנחנו לא עשירים. רחוק מזה"
שניהם קרייריסטים שבחרו לוותר על המשכורת החודשית עבור המסע. נתנאל מגיע מעולם התוכנה ונעמה היא מטפלת גוף-נפש בגישה הוליסטית. שניהם לא ממש עובדים כרגע.
"מטבע הדברים הכלי של המגע (נענוע עדין של הגוף על מיטת טיפולים) לא זמין לי כרגע, ואני לומדת איך לשלב עבודה עם ודרך הגוף גם בלעדיו", אומרת נעמה.
נתנאל: "בפועל אני יכול לעבוד מרחוק בהייטק, אבל אני בוחר כרגע שלא לעשות זאת כדי לאפשר לדברים חדשים לקרות אפילו על חשבון פגיעה בחסכונות".
אתה יודע מה יגידו כל הטוקבקיסטים עכשיו, נכון? שאתם עשירים ופריבילגיםֿ.
נתנאל: "אני ער לכך שלא כולם יכולים להרשות לעצמם לצאת למסע בעולם, אבל זה עדיין לא אומר, לצערי, שאנחנו עשירים. רחוק מאוד מזה. אין בבעלותנו דירה וההון העצמי שחסכנו מאפשר לנו לחיות תקופה מאוד מוגבלת ללא עבודה, תוך אמונה שנצליח לפתח הכנסה לפני שייגמר הכסף. אם הכתבה הזו תיתן השראה למשפחות אחרות ללכת בעקבות החלומות שלהם, זה יהיה שכרי".
איך התמודדתם עם הפחדים שהיו לכם לפני שיצאתם למסע?
נתנאל: "כמו שמתמודדים עם פחד, פשוט למדתי לחיות לצדו. הלב שלי פוחד, יש תחושות לא מוכרות, אבל אני מקבל אותן במקום להתנגד. עם הזמן כשרואים שלא קורה כלום, זה נהיה יותר קל, עד שהוא כמעט נעלם. אני מזכיר לעצמי שאין מה להפסיד, מקסימום קצת כסף, ושתמיד אפשר לחזור אם נרצה. עוד דבר שעוזר לי, זה לדמיין שנשארו לי רק עוד שלוש שנים לחיות. האם אני מוכן למות בלי לנסות את זה לפני? לא. אני מלא באמונה שעם כל הקשיים, המסע הזה יתרום לנו כל כך הרבה בפן האישי והמשפחתי, כך שאני מוכן לפחד".
משפחה עם ילדים מתבגרים במסע ארוך בעולם זה מראה נדיר. מרבית המשפחות יחששו לפגוע בלימודים של הילדים, בבגרויות. איך אתם פתרתם את העניין הזה?
נעמה: "הלימודים של הילדים שלנו מאוד חשובים לנו, וזה היה אחד החששות שלי לפני היציאה למסע, בדגש על הבגרויות של ירדן, ואני לא יכולה לומר שבאמת פתרנו את העניין. אחרי שבחנו את האפשרויות, רשמנו את ירדן לתוכנית לימודים של קיימברידג׳, שכוללת גם מבחני בגרות לפי תוכנית הלימודים הבריטית. בינתיים זה לא זוכה להצלחה גדולה ונראה שבחינות הבגרות יצטרכו להמתין, כי זה לא בראש סדר העדיפויות של ירדן.
"יחד עם זאת, אנחנו מגלים שתוך כדי המסע סדרי העדיפויות של כולנו משתנים ביחס למה שהיה בשגרה, וכך גם האמון והביטחון שלי בירדן גדל. אין לי ספק כשיהיה רצון וצורך, יהיה אפשר להשלים את הבגרויות".
נתנאל: "קשה להתמיד במשהו שלא באמת מעניין אותך בלי מטרה חשובה, בלי מסגרת שתכריח אותך ובלי חברים שימתיקו את הדרך. אפשר להשלים בגרויות בגיל מבוגר יותר בשנה אחת ממוקדת".
אחד האתגרים הגדולים במסע הוא שיש בו הרבה תזוזות, מעברים מיעד ליעד. איך אתם צולחים את זה עם ארבעה ילדים?
נעמה: "האגו לא אוהב שינויים, הוא אוהב להיות 'יודע' ועכשיו אני מוצאת את עצמי הרבה לא יודעת. לבוא במוד של 'לא יודעת' אל החיים פותח מרחב של למידה, סקרנות, הקשבה ואפשרויות חדשות. אני נפגשת פעם אחר פעם עם פחדים שלי ועם החיים שלא מתרשמים מהפחדים שלי וממשיכים בשלהם, ואני לומדת שהכול עובר ואני יכולה. בעצם, הרבה פעמים הפחד הוא תבנית מחשבתית שאומרת: 'כדי שיהיה טוב חייב שיהיה כך וכך וכך, אוי ואבוי אם לא'. התבניות הללו נשברות ובמקומן נכנסות עוד ועוד יצירתיות וגמישות".
מהן התובנות המרכזיות שלכם עד כה במסע?
נתנאל: "אין תחליף לעבודה פנימית, אחרת המסע הוא עוד בריחה, כמו גלילה אינסופית ברשתות חברתיות או נטפליקס. מה שאתגר אותך בארץ, ימשיך לאתגר אותך בחו"ל, אולי ייקח קצת זמן אחרי ההתרגשות הראשונית אבל זה יגיע, ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית".
נעמה: "החוויה של להיות במזרח, במקום שבו רוב האנשים לא מכירים בכלל את מדינת ישראל, ולא מעניין אותם מה קורה בה, כל כך משחררת. אנחנו רגילים להיות במרכז העולם במובן הלא טוב".
13 צפייה בגלריה
''רוב האנשים בכלל לא מכירים את ישראל''. במוזיאון התלת ממד בצ'אנג מאי, תאילנד
(צילום: אלבום פרטי)
תעזרו לי לנפץ את אחת הסטיגמות המרכזיות בקרב משפחות שחולמות על מסע בעולם. עד כמה אתם מרגישים שהמסע הזה הוא גן עדן עבורכם?
נתנאל: "ממש לא גן עדן. לא מכיר דבר כזה ולכן גם לא משתף תמונות. החיוכים והנוף לא מייצגים את היומיום. יש רגעים קסומים של מפגש אנושי ונופים עוצרים נשימה אבל בסוף אתה לוקח את עצמך לכל מקום. הקשיים בזוגיות ימשיכו לעלות, וגם המריבות בין אחים".
נעמה: "אנחנו לא בחופשה חלומית מתמשכת ולא חיים על ענן. אנחנו במסע על פני האדמה. היא יפהפייה אבל יש בה גם קוצים. עוברים כל כך הרבה טלטלות במסע, מתפרקים ונבנים שוב ושוב".
מתי אתם מתכננים לחזור לישראל?
נתנאל: "אחת לתקופה אני רוצה להבין אם אנחנו בכיוון הנכון. ברגעים בהם משעמם לילדים, שיש להם חוסר זמני בחברה, או געגועים למשפחה ולחברים, אני עוצר ושואל אותם אם הם מעוניינים לסיים את המסע ולחזור לארץ. עד כה, כולם פה אחד בוחרים להמשיך. אז לשאלתך, אין לנו תאריך חזרה".
אריק רוזנטל מטייל עם משפחתו בעולם מאז שנת 2019, ומנהל בפייסבוק את הקבוצה "משפחות במסע בעולם - הקהילה" ואת הדף בפייסבוק: OLO - Only Live Once
פורסם לראשונה: 08:34, 31.05.24
