הוא מתבונן בי בעיניים הגדולות והיפות שלו, בפליאה ובסקרנות כמו שתינוק שמביט בעולם חדש שבדיוק נגלה לפניו יודע. ואני רק עסוקה בשעות השינה שלו, ובשאלה מדוע הוא כל כך ערני. ברקע נשמע רעש לבן שמנסה לשכנע אותו להירדם, אבל הוא בשלו.
העיניים היפות שלו עדיין פתוחות לרווחה ובוהות לסירוגין בי ובמנורה שבתקרה. בתוכי קול זועק - "אבל מה איתך? מתי את תלכי לישון כבר? האם תזכי לישון לילה שלם בגלגול הזה?". ואז התחלתי לנסות להיזכר מדוע רציתי בו מלכתחילה. אולי זה מה שישכנע אותי לשרוד את שגרת הפיפי-קקי, ההאכלה וההרדמה בחיוך.
קראו עוד:
אם להיות כנה עם עצמי, יש כמה סיבות שרציתי בתינוק שלי. הראשונה היא שרציתי לגדל את פרי האהבה שלי ושל אהובי. השנייה היא כי החלום הגדול שלו הוא להיות אבא (בי זה לא באמת בער עד ממש לא מזמן), והשלישית, אני מניחה, קשורה למוסכמות חברתיות.
אבל האם כל הסיבות האלה מספיקות כדי לוותר על עצמי כמעט לחלוטין? איך ששאלתי את עצמי את השאלה הזו, הוא חייך אליי. אמנם חיוך שהוא בעצם רפלקס, אבל עדיין חיוך. ברגע הזה נמלאתי באהבה עצומה, ונישקתי את הלחיים המתוקות והתפוחות שלו.
אחרי שהוא החליט להטיב איתי עם חיוכו המתוק, העיניים שלו התחילו להיעצם, אבל הוא בכל זאת השאיר פתח קטנטן בעין ימין, כדי להציץ שלא ברחתי לשום מקום. הרעש הלבן בשילוב "ששששש" צורח מהספוטיפיי בטלפון שלי, ואני מוסיפה טפיחות קלות בטוסיק כדי לעזור לו לעצום עיניים לגמרי.
עד שהוא כמעט נרדם, אני מצליחה להתבונן בו בצלילות. הוא כל כך יפה, וכל כך שלי, לנצח. ככל שעוברים הימים, ההבנה הנפלאה והמבעיתה הזו (תלוי באיזה שעה ביום) מחלחלת בי עמוקות. איזו אחריות גדולה יש לי בידיים. לפני רגע אני הייתי ילדה של אימא ועכשיו אני אימא בעצמי, ואני לא בטוחה שאני אצליח לעכל את זה בקרוב, ואת הקצב המהיר כל כך שהחיים זורמים בו. הקונפליקט הזה, בין לאהוב אותו כל כך, לבין לשנוא את השגרה החדשה שנקלעתי אליה, הוא לא פשוט. ומעליו גם מרחפת השאלה - "האם אני אימא גרועה כי קשה לי?".
נח עצם את העיניים לגמרי, והוא לא פתח אותן כבר עשר דקות לפחות. בשבילי זה סימן להניח אותו בעריסה המתחברת שלצד המיטה שלי, כי סופסוף הגיע גם הזמן שלי לעצום עיניים ולצלול לחלום מתוק. בשקט-בשקט, ובלי לנשום כמעט, אני מניחה אותו בעריסה. "שששש", הספוטיפיי ממשיך לצרוח, אבל זה לא עוזר כי הידיים הקטנות שלו מתחילות לנוע, למטה ולמטה כאדם מתפלל, ומפיו נשמעות יללות של גור חתולים. וכצפוי, לא עברה דקה ועיניו שוב נפתחות לרווחה.
בא לי לבכות. אני רוצה לישון! לא רוצה, צריכה! הוא אכל, החיתול שלו נקי, והוא גם ממש עייף! אז למה לעזאזל הוא לא רוצה לישון? הכעס והעייפות משתלטים עליי, אני כל-כך כועסת, לא עליו, אלא על העולם ועל בן זוגי שישן כתינוק (פתגם מטומטם כי הם לא באמת ישנים). אני לא ישנתי מאז סוף ההיריון והגוף שלי מתחיל לקרוס מחשבות ורגשות קשים מבעבעים בי. הוא מתחיל לבכות, הוא רוצה את אימא. אימא חייבת לישון אבל גם לא יכולה לשמוע אותו בוכה. אז אני שולפת אותו מהעריסה ומשכיבה אותו עליי, בטן לבטן. הוא נרדם, וגם אני. אני ישנה כמו מומיה, יודעת שאסור לי לזוז.
השינה נמשכת שעה וחצי, עד שהוא שוב היה צריך לאכול. אני קמה מהמיטה בכבדות למשמע הבכי הרעב שלו ומכינה לו בקבוק. הוא אוכל את הפורמולה שלו בתאווה, ערני לגמרי. ואני? הגוף שלי שכה זקוק לשינה זועק הצילו. אחרי שהרמתי לגרעפס הנחתי אותו בעריסה, והפעם שיחק לי המזל והוא לא התעורר – הללויה! הצלחתי לישון עוד שעתיים.
אני קמה בבוקר, ומסתכלת על עצמי במראה. רואה דמות עייפה עם שיער סתור וחצ'קון אדמומי על המצח, לא ממש מזהה את עצמי אבל מצליחה להתגבר על הבאסה מהמראה הלא-מלבב שלי בלשון המעטה, ומכינה בקבוק כי ההצגה פשוט חייבת להימשך. למזלי, בעלי שישן בלילה ולא עשה את המשמרת שלו כי הוא לא הרגיש טוב, זיהה את המשבר שהייתי בו ושלח אותי לישון. הקלה שאין כמותה. לפעמים, כל מה שאנחנו צריכות זה לנשום עמוק ולהיות לבד, לקחת הפסקה מהשגרה המכבידה הזו בשביל שנוכל להיות טובות יותר בשבילו.
אז האם העובדה שהדברים לא הולכים בקלות הופכת אותי לאימא פחות טובה? אני לא יודעת. אני רק יודעת שהסתגלות לשינויים לוקחת זמן, ושאנחנו צריכות לתת מקום גם לתחושות קשות ולא להדחיק אותן.
קראתי באחת הקבוצות בפייסבוק על אימא צעירה שתהתה מדוע היא הייתה צריכה להביא ילד לעולם, ומה היה לה ולבן זוגה רע בחיים נטולי ילדים. שאלתי את עצמי אם אני מתגעגעת לחיים נטולי נח, ודרשתי מעצמי להשיב בכנות – התשובה הייתה לא. עם היד על הלב, באמת שלא. התשובה הזו אמרה עבורי הכול, חרף הקושי הרב שאני מתמודדת איתו עכשיו, לא הייתי רוצה חיים שנח שלי לא קיים בהם. אפילו שבחיי הקודמים הייתי חופשיה וטעונה במיליון שעות שינה.
ועם זאת, אני חייבת להודות שיש רגעים שאני לא ממש מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה באימהות החדשה הזו שהתפרצה לחיי באין מפריע, וחשוב לומר את זה בקול רם, כי אימהות אמיתית היא לא סטורי פוטוגני באינסטגרם וזה שקשה לנו - רק הופך אותנו לאנושיות.
עכשיו רק נותר לי להשתדל להזכיר לעצמי שמדובר בתקופה, רק בתקופה זמנית. עוד רגע הגזים יחלפו, חיוך הרפלקס יהפוך לאמיתי, ואולי אפילו נח שלי יפרגן לי ביותר שעות שינה.
