הורים רבים שמגיעים לייעוץ ומתלוננים כי אחד הילדים שלהם "עושה להם חיים קשים" במיוחד. בין התלונות השכיחות אפשר למצוא גילויי תוקפנות תכופים, חוסר הקשבה, בכיינות, התקפי זעם ועוד. ההורים המיואשים כועסים, מתוסכלים ותשושים. הם לא מבינים מדוע בכלל הילד או הילדה מתנהגים כך, ולמה הם לא מצליחים להפסיק את זה.
מדוע באמת הם מתנהגים כך?
הסיבות האפשריות לקשיים בהתנהגות של ילדים הן רבות ומגוונות, ועם זאת ניתן למנות כמה תחומים עיקריים שאחראים לכך, והם שלובים זה בזה ומשפיעים האחד על השני:
נטיות מולדות: הכוונה היא לכל אותם מאפיינים מולדים של הילד, שלמעשה אין לנו שליטה עליהם (טמפרמנט, קצב ההתפתחות). למשל: נטייה לתנועתיות רבה, קשיים בוויסות, רגישות יתר, קושי להסתגל לשינויים ונטייה לחרדות.
קראו עוד:
שלב התפתחותי: הכוונה היא למאפייני התנהגות הקשורים לשלב ההתפתחותי שבו נמצאים הילדים. למשל, נטייה ל"בדיקת גבולות" ולהתנגדות כלפי ההורים, האופייניים מאוד בגיל שנתיים.
מצב רגשי: הכוונה היא להשפעות של המצב הרגשי של הילדים על התנהגותם. המצב הרגשי יכול להיות מושפע משינויים במצב האישי או המשפחתי (למשל כניסה לגן חדש, הולדת אח, מעבר דירה, גירושים ועוד).
מערכת היחסים שלנו: אחרון חביב, אבל ללא ספק אחד המשמעותיים שבהם, הוא מערכת היחסים שבין הילדים להוריהם. הכוונה היא לאופן שבו אנחנו מתנהגים בסביבתם, לתגובות שלנו כלפיהם ולאיכות הקשר שלנו איתם. הבשורה הטובה היא שבתחום הזה יש לנו יכולת ליזום ולחולל שינוי משמעותי, אשר יוביל בתורו לשינוי גם בהתנהגותם של הילדים.
אז מה אנחנו יכולים לעשות?
להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות: לפני הכול חשוב להבין שהבסיס לכל שינוי בהתנהגות של הילד הוא ההבנה שהתנהגותו השלילית אינה מעידה על אופיו השלילי או על כוונתו להרע. אף ילד לא נהנה באמת להציק, לפגוע או להכעיס. ההתנהגות היא "שפה" שבאמצעותה הילדים שלנו "מספרים" לנו על קושי שאותו הם חווים כרגע, או על צורך רגשי לא מסופק.
לחלק מהילדים עדיין אין כלים יעילים יותר להתמודדות עם הרגשות הללו, כמו קושי לבטא אכזבה או תסכול במילים, קושי להפסיק פעילות מהנה באמצע או צורך להרגיש אהוב ושייך. ככל שנלמד ונבין את הבסיס להתנהגות "השלילית" של הילדים שלנו וניתן לה מענה מתאים, כך נוכל לסייע להם, ובאופן טבעי ההתנהגות השלילית תפחת.
להציב גבול אמפתי: הכוונה היא לסמן לילדים שלנו בצורה ברורה את הגבול להתנהגות הלא רצויה, ועם זאת לא לשכוח שמאחורי ההתנהגות השלילית עומדים הילדים היקרים והאהובים שלנו, אלה שקשה להם כרגע ואלה שזקוקים כל כך לתחושה שרואים ושמבינים אותם. האמפתיה תתבטא בכך שלצד אמירת ה"לא" להתנהגות, נאמר "כן" לרגש שמסתתר מאחוריה, ניתן לו שם ולגיטימציה. למשל, "אני רואה שאתה כועס, זה באמת מכעיס מאד מה שקרה, אבל אנחנו לא מרביצים לאף אחד".
כשאנחנו נותנים מילים ולגיטימציה לרגש, אנחנו בעצם מסייעים לילדים הצעירים להבין את עצמם טוב יותר, להרגיש שרואים אותם. כך באופן עקיף אנחנו גם תומכים ביכולת שלהם להירגע ולהגיב בצורה מיטיבה יותר.
להתמקד בחיובי: כן, אני יודעת, קשה להתמקד בדברים הטובים כאשר כל כך קשה ומאתגר לנו עם ילד מסוים. אבל באופן פרדוקסאלי, זה בדיוק מה שהוא זקוק לו, וזה גם מה שיכול להוביל את השינוי. כשאנחנו שמים את הפוקוס דווקא על ההתנהגויות החיוביות של הילדים, קטנות ומעטות ככל שיהיו, אנחנו בעצם מגבירים את הסיכוי להיתכנות שלהן. זכרו: "מה שמתמקדים בו גדל".
ואם כל זה לא עוזר? אין מנוס מלהודות שלפעמים גם ההורים הטובים והמסורים ביותר מתקשים להתמודד ולעצור את ההתנהגויות השליליות של ילדיהם. לא תמיד אנחנו מצליחים להבין בעצמנו את מקור הקושי, ולפעמים אנחנו כל כך מעורבים וכל כך מוצפים רגשית, עד שקשה לנו לגייס כוחות להתמודדות מיטיבה עם הילדים. במקרים אלה, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.
לסיום, חשוב לזכור ולהזכיר לעצמנו השכם וערב כי דווקא הילד שהכי קשה לנו איתו - הוא הילד שהכי זקוק לנו.
איילת שורר-ממלוק היא עובדת סוציאלית ומנחת הורים, בעלת התמחות (A.M) בגיל הרך
