רגשות טבועים בנו מרגע לידתנו. הם חלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו ואת העולם סביבנו. תינוקות ופעוטות מרגישים מנעד רחב של רגשות, הרבה לפני שהם מסוגלים לשיים (לתת שם) אותם או להביע אותם באופן מילולי. היכולת לזהות את הרגשות שלנו, כמו גם היכולת לווסת אותם, חשובה מאוד ותורמת רבות לאיכות החיים שלנו וליכולתנו לתפקד במערכות יחסים, בחברה, בעבודה ובחיים.
ילדים רבים מתקשים לזהות מה הם מרגישים או שמתקשים לשיים זאת עבור עצמם או עבור אחרים. הפער בין הרגש העוצמתי שנחווה לבין חוסר היכולת לזהות אותו ולדבר עליו עלול להוביל פעמים רבות להתנהגות בעייתית ולא מותאמת. כך למשל ילד שחווה כעס או תסכול ומגיב בנשיכות ובעיטות. לעומת זאת, ילד שמסוגל לזהות שהוא כועס, לתקשר זאת ולומר "אני כועס כי הוא תפס לי את הכיסא" לרוב פחות ירביץ או ינשך.
שימו לב לניואנס הרגשי
אז מה אפשר לעשות כדי ללמד את הילדים שלנו על הרגשות שלהם ולטפח את היכולת שלהם להביע אותם? בגילאים הצעירים, טרום בית הספר, כדאי להתמקד ברגשות הבסיסיים, הקרויים לעיתים גם רגשות הליבה. לרוב מתייחסים לחמשת הרגשות הבאים כרגשות הבסיס: עצב, שמחה, פחד, כעס וגועל.
בהדרגה, ככל שהילדים גדלים ומתפתחים, כדאי להתייחס גם לרגשות מורכבים יותר או כאלו שהם למעשה נגזרת של רגש בסיסי כגון: התרגשות, לחץ, הפתעה, שביעות רצון, בושה, אשמה, ציפייה, אכזבה, דאגה וכדומה.
קראו עוד:
כשמתייחסים לחוויה הרגשית של הילד, וגם של עצמנו, כדאי גם לתת את הדעת לעוצמה הרגשית, שהרי אותו רגש בעוצמות שונות עשוי להחוות בדרכים שונות לחלוטין. יש הבדל גדול בין החוויה הרגשית של ילד שקצת נבהל מצליל פתאומי לבין החוויה הרגשית של ילד שעומד בפחד משתק עד אימה מול כלב גדול ומאיים שנובח עליו. שימת לב לניואנס הרגשי הזה עוזרת לילד להבין טוב יותר את עצמו ואת הסביבה ובהמשך תסייע לו גם בפיתוח דרכים לויסות רגשי ברגעי הצפה.
רגשות בספרים וסדרות
דרך טובה לדבר על רגשות עם ילדיכם הקטנים היא להתייחס לרגשות של דמויות בספרים או בסדרות. בפעם הבאה שאתם יושבים לקרא סיפור עם ילדיכם או לצפות איתם בסדרה שימו דגש גם על הרגשות של הדמויות. אתם יכולים לציין בעצמכם מה הדמות מרגישה באותו הרגע וגם לשאול את הילדים איך הם חושבים שהדמות מרגישה, ומה גרם לה להרגיש ככה.
אפשר גם לנסות ולחקור יחד אם הדמות מרגישה "הרבה" או "קצת" מהרגש הזה. לפעמים מתוך השיח על הדמויות אפשר להתייחס גם לרגשות של הילד או הילדה ולנסות להזכר יחד מתי הם הרגישו כמו הדמות בסיפור.
לפעמים אנו רואים את ילדינו "מתנהגים את רגשותיהם", ובאופן טבעי אנחנו משקפים להם ומשיימים עבורם את מה שעובר עליהם: "אתה בוכה כי נבהלת", "את צועקת כי את כועסת שלקחתי לך את הסוכריה". האינסטינקט ההורי הזה הוא מצויין ועוזר לילדים לתת שם לתחושות שלהם.
כשאתם מנסים "לפענח" מה הילד מרגיש או מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו עדיף לפעול מתוך מקום צנוע וסקרן, ולא ממקום ש"יודע הכול"
עם זאת, חשוב להיות זהירים בהקשר הזה. זיהוי לא נכון של רגש עשוי להותיר את הילד מבולבל לגבי תחושותיו. כמובן שטבעי לטעות לפעמים, אך במידה וזה חוזר על עצמו פעמים רבות זה עשוי להותיר את הילד בתחושת ניתוק מעצמו ותחושה שהוא לא מבין את עצמו ואת רגשותיו.
לכן, כשאתם מנסים "לפענח" מה הילד מרגיש או מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלו עדיף לפעול מתוך מקום צנוע, לא יודע, חוקר וסקרן ולא ממקום נוקשה ש"יודע יותר מהילד". כשאתם משקפים לילד את הרגש שהוא מקרין עשו זאת בנימה פתוחה, שואלת ובודקת. נימה הדומה יותר לסימן שאלה מאשר לסימן קריאה.
לדוגמה, אם הילד נראה מאוד שמח כשמקבל צעצוע חדש, צוחק ומוחא כפיים, אפשר לומר לו "נראה לי שאתה ממש שמח, שזה כיף לך לקבל צעצוע חדש", כך אנחנו לא קובעים בשבילו שהוא שמח, אלא מזהים זאת יחד איתו, משקפים לו את מה שהוא מקרין ועוזרים לו להתחבר לעצמו. בדוגמה נוספת, כשהילדה בוכה שהצעצוע האהוב שלה נשבר אפשר לבדוק איתה, "אוי, את בוכה כי את עצובה שהצעצוע נשבר?"
הטון השואל, החוקר, הוא חשוב ומאפשר לילד לבדוק עם עצמו אם זה באמת מה שהוא מרגיש. כדאי לשים לב לכך שפרשנות של כל התנהגות לאור רגש מסויים היא בעייתית. לא כל פעם שהילד חוטף צעצוע לאחותו זה משום שהוא כועס. יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנהגות זאת.
כשאנחנו אומרים לילד לא להרגיש בדרך מסוימת אנחנו למעשה גורמים לו לחוש שזה לא בסדר שהוא מרגיש ככה
אולי הוא כל כך התרגש לראות את הצעצוע הזה שבכלל לא שם לב שאחותו משחקת בזה, אולי הוא נעלב מכך שאחותו חטפה לו צעצוע אז הוא חטף לה בחזרה, אולי הוא חשב שאחותו עשויה לשבור לו את הצעצוע האהוב וחשש מכך אז "הקדים תרופה למכה". לכן חשוב לשמור על עמדה סקרנית, פתוחה זהירה ובודקת.
זכרו שהרגש הוא תמיד לגיטימי גם אם ההתנהגות לא. לכן אמירות כמו "אין סיבה לכעוס" או "אל תרגיש עצוב" אינן מיטיבות ועשויות לגרום לילדיכם לחוש אשמה על רגשותיהם. הרגש עצמו הוא טבעי ובלתי נמנע, ולפעמים אנו כהורים מנסים להקטין אותו מתוך כוונה טובה, רצון להקל על הילדים או קושי שלנו להתמודד עם הרגש.
אולם, כאשר אנחנו כהורים אומרים לילד שלנו לא להרגיש בדרך מסוימת אנחנו למעשה גורמים לו לחוש שזה לא בסדר שהוא מרגיש ככה או שזה לא תקין שהוא מרגיש ככה, מה שעשוי לגרום לילד לחוש מנותק מעצמו, ולפגוע בזהותו המתגבשת.
לכן חשוב מאוד לעשות את ההבחנה בין הרגש להתנהגות. מותר לילד להיות עצוב, כועס או מתוסכל, גם אם הסיבה נראית לנו המבוגרים כקטנה, לא נקטין את הרגש. עם זאת, לא ניתן יד להתנהגויות בעייתיות גם אם הן נובעות ממקור רגשי. כך למשל, בעוד שמותר לילד שלנו לחוש כעס לא נאפשר לו לשבור חפצים או להרביץ לאחותו כי הוא כועס.
הכותבת היא פסיכולוגית, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית של ילדים
