לידה. בתמונות שיש לי בראש זה איזה משהו קסום שקורה, בליווי מוזיקה נעימה ואורות צהובים מלטפים וקצת צעקות עידוד של "תלחצי, תלחצי". ואז נכנס פרופסור יוגב ויש מוזיקת מתח, ופתאום בכי והמוזיקה הופכת למרגשת, כולם בחדר מתחבקים ואז יש פרסומות.
אבל זו לא המציאות או לא תמיד המציאות. לידה היא סרט דרמה-מתח-אקשן ולפעמים גם אימה, וכמו שאין ילדים זהים, אין לידות זהות. הסוף טוב, לרוב, בידיים מלאות וכאלה, שגם הברכה הזאת היא אחת הברכות המיותרות שקיימות. כי הרי אם אמרת לי שיהיה בידיים מלאות, מיד שתלת את המחשבה שיש גם אופציה אחרת.
וזה תמיד בראש, האופציה האחרת הזאת. מהרגע שרואים שני פסים על הסטיק נולד רגש חדש שהוא כמו חיסון מחומשת. יש בו חרדה מהלא נודע, פחד לאבד, היסטריה, פאניקה ואושר. הכול יחד. כל בדיקה, כל סקירה, אתה מגיע כמו נושא כלים עם קלסר היריון ובקבוק מים ורק מתפלל שיהיה בידיים מלאות. בבקשה שיהיה בידיים מלאות.
הבטן גדלה. אוכלים יחד מאנצ'ים לתוך הלילה כי את אוכלת בשביל שניים ואתה פתאום יש לך פרטנר ללאפה שווארמה באמצע הלילה. ואז, קורס הכנה ללידה. איך עושים עיסויים, מתי זה זמן לנסוע ולמה כדאי להדליק נרות כדי שיהיה בכיף ובסבבה ובאהבה ומרגש ומושלם. ואוקסיטוצין. כמה חשוב האוקסיטוצין.
הנה מגיע התאריך, אבל כלום לא קורה. כמו רימון ששחררו לו את הנצרה אבל הוא לא מתפוצץ. אולי היום זה היום? אולי מחר? כמו שלימדו אותך בקורס. תעשה עיסויים. "לא ככה, נו! לא ככה! עזוב, לא משנה".
לטורים הקודמים:
"איפה התיק?" היא שואלת ואתה רץ ומביא אותו, מוסיף בקבוק מים, מטענים וארנק, וטסים לבית יולדות. הנה זה מגיע, רק שיהיה בידיים מלאות. כשמגיעים נתקלים בפקידת קבלה שראתה עוד 1,000 כמוכם ואין פה מוזיקה מרגשת בכלל והרופא העייף מהמשמרת הכפולה אומר לכם שאין פתיחה אז תחזרו הביתה ותחכו שהמרווח בין הצירים יתקצר.
אז חוזרים הביתה ומחכים. הצירים לא נותנים לה לישון, וגם לא לך. אתה מתזמן, היא נאנקת מכאבים, ופתאום – המים יורדים. אתם שוב מגיעים לבית יולדות וכבר מרגיש לך שמישהו עבד עליך. זה לא דומה בכלל למה שמראים בטלוויזיה.
"כשמגיעים נתקלים בפקידת קבלה שראתה עוד 1,000 כמוכם, והרופא העייף מהמשמרת הכפולה אומר לכם שאין פתיחה אז תחזרו הביתה"
צרחות הכאב, הזמן שמחכים עד שבכלל נכנסים לחדר לידה, הצפצופים, הריח, הצעקות בחדרים מסביב והמבטים המבוהלים של הזוגות, שמזכירים לך שגם אתה כנראה נראה ככה. "אתם לא רואים שהיא סובלת?" אתה צועק, ומקבל מבט של כולן פה סובלות אז תחכו בסבלנות.
סוף סוף חדר לידה. הנה, עכשיו יהיה קסום, אני יודע. ואז אפידורל ומחטים וצפצופים של מוניטור, שהופכים את התחושה למלחיצה ומאיימת. ערפל ממלא את המחשבות שלכם.
יהיה בסדר?
"אנחנו מוכרחים לזרז את הלידה", הרופאה אומרת. "אני מזריקה פיטוצין, אוקיי?" זה טוב? זה לא טוב? אין לנו מושג. את הרופאה כאן. תעשי מה שצריך. פתאום המוניטור מצפצף מוזר, האורות נדלקים ונכנס צוות של רופאים שמדבר בינם לבין עצמם.
"יש ירידות דופק", הם צועקים. כשאתה שומע את הטון הלחוץ בקול של הרופאה שאומרת "מוכרחים לנתח מהר", אתה מביט על האישה שלך ואומר לה "יהיה בסדר יפה שלי, יהיה בסדר, אני מבטיח", אבל בפנים אתה רסיסים של עצמך. איזה יהיה בסדר? אין לך מושג בכלל מה יהיה ואיך הגעתם לכאן.
בחדר הניתוח אתה לידה, מלטף אותה. מנסה להסביר לה דרך העיניים שלידה היא ילד שבא לעולם, וזה לא משנה אם הוא יוצא מהתעלה או מהבטן, העיקר שייצא. אין מדליות, המדליה היחידה זה ילד ואמא בריאים.
"זה לא משנה אם הילד יוצא מהתעלה או מהבטן, העיקר שייצא"
הרופאים שוב מדברים בינם לבין עצמם, המתמחים מביטים מהצד ואתה מרגיש כאילו אתה בכלל חלק מניסוי. ואז אומרים "הנה, אנחנו מוציאים אותו". כולם במתח, האוויר בחדר נעצר. מחכים לשמוע בכי אבל הבכי לא מגיע.
"הוא לא נושם! תקראו לרופא ילדים", אתה שומע את המנתח צועק. "בידיים מלאות", עובר לי בראש. "הוא בסדר?" אשתך שואלת. "תגידו לי שהוא בסדר", אבל אף אחד לא עונה לה.
כולם על הילד עכשיו. מוציאים אותו החוצה וגם אותך, ומעכשיו אתה לידו לא זז ממנו סנטימטר. רואה איך שואבים לו נוזלים ומחברים אותו למכשירים, רואה איך הוא מתאושש, נוגע בו, לוחש לו "יהיה בסדר אהוב שלי. יהיה בסדר".
בחדר השני, רחוק משניכם, אשתך שוכבת בחדר התאוששות, מוצפת במשככי כאבים וחומרי הרדמה, ובמיטות לידה הסיפורים הקשים ביותר – גם כאלו שלא הסתיימו בידיים מלאות.
שנה אחרי. אתם בבר עם חברים. הילד עם בייביסיטר בבית והיין זורם יחד עם האוכל. "תגידי", אחת הנשים שואלת את אשתך. "לא סיפרת לי איך הייתה הלידה שלך", ואתה פתאום רואה את העיניים שלה, איך הן חוזרות לרגע הזה על שולחן הניתוחים.
כל המסע שהיא עברה נמצא שם בעיניים האלה. הטראומה. ההלם. הקושי. כזה שאף אחד לא מדבר עליו כי מדברים על הקושי להיות הורים, אבל אף אחד לא מדבר על החוויה של הלידה עצמה, שהיא לפעמים כמו בסדרה, ולפעמים – כמו בקרב. ובדיוק כמו אותו לוחם שצריך לטפל בחוויות שלו, ככה כל אישה שעברה לידה צריכה לעבד את מה שעברה, כדי לא לאבד את עצמה.
הכותב נשוי ואב לשניים. הסיפור נכתב בהשראת אירועים אמיתיים ומבוסס בחלקו על הסיפור האישי שלו וחלקו על סיפורים אחרים, במטרה לעודד הורים לדבר ולעבד את חוויות הלידה שלהם.
