השבוע חזרו אלינו התמונות המטרידות של חשד למקרה התעללות נוסף בגן ילדים. אלה מקרי הקצה, שבגללם ובזכותם התעוררה המודעות לנושא וקם קול צעקה גדול. אבל המקרה האחרון בשדרות, שונה מעט. לטענת הגננות והמטפלות, הן פעלו מתוך רצון לעזור לילד. הן מדברות על "שיטה" מוכרת וידועה שאמורה להקל ולעזור לילדים. איך זה יכול להיות? איך קורה שאף אחת מנשות הצוות לא קמה ואמרה: "משהו פה לא נראה לי"?
זה קורה כי הגדרנו כהתעללות רק את מה שנראה ונשמע אלים פיזית, ובכך תחמנו לפינה קטנה מאד את ההגדרה: "התעללות בגן". האמנם רק מקרים שבהם מכים ילדים או צורחים עליהם הם התעללות? הנה דוגמה: אתם נמצאים במשרד. חלל עבודה פתוח, שבו נמצאים יחד כל העובדים. פתאום נכנס המנהל יחד עם המשנה למנכ"ל, מצביע עליך ואומר: "אני לא יודע מה לעשות איתו. כלום הוא לא מבין והעבודה לא זזה אצלו. כמה שמסבירים לו, שום דבר לא נכנס. אדבר איתו שוב לקראת סוף השבוע, ואם לא יהיה שינוי נחשוב מה לעשות הלאה".
התחום האפור
בגנים האפורים ידברו מעל ראשי הילדים ובנוכחות כל באי הגן. בגנים האלו טון הדיבור השולט יהיה ציווי ולא בקשה: "תקום", "תלך", "תביאי", "תפסיקי", "בואי". בגנים האפורים יבקשו מילד לעצור את הבכי, מבלי לבדוק מה באמת קרה ועל מה הסערה, וגם אם בדקו והסיבה לבכי לא נראית מספיק מוצדקת בעיני המטפלת מגיעה ההוראה: "תעצור את הבכי".
בגנים האפורים יקטלגו ילדים תחת כותרות: "למה תמיד אתה מפריע?", "למה תמיד הכול נשפך לך מהצלחת?", "היא מאוד 'רגשי' בזמן האחרון", "תפסיק לנדנד", "היא כל הזמן מציקה לילדים", "הוא אוכל מאוד מלוכלך", "אין לי כוח אליו". בגנים האפורים יגלגלו עיניים וינשפו בקוצר רוח על התנהגות מפריעה של ילד.
בגנים האפורים הכול לכאורה בגדר "הלגיטימי והמותר", ביטויים מעין אלה, ברוב המקרים, "עוברים מסך הקלטה", וברגע האמת, לא יישמעו לכם חריגים, במיוחד אם ייאמרו בטון רגוע ולא כעוס, כך שהילדים ממשיכים לשהות באווירה של חוסר סבלנות, חוסר הכלה וזלזול.
חוסר סבלנות
התחום האפור מתייחס לטון דיבור, הבעות פנים, שפת גוף, רמזים מילוליים ורמזים שאינם מילוליים. נכון שכולנו מאבדים לעיתים את הסבלנות ופוטרים את ילדינו באמירה עקרה וחסרת סבלנות. כולנו חוטאים בשיחות מעל ראשי הילדים, הכול נכון, אבל ממערכת חינוכית אני מצפה ליותר, הרבה יותר.
קראו עוד:
ילדים צעירים לא יודעים להביע במילים את מה שקורה להם. הם לא יודעים מה הם אמורים לקבל והם לא בטוחים ולא תמיד יודעים מה מותר ומה אסור. אם נחזור לדוגמת המשרד, רוב הסיכויים שכל אחד מאיתנו היה פונה לאותו מנהל ומלין על ההתנהגות המעליבה שלו. ילדים צעירים נעלבים ונפגעים בדיוק כמונו.
אם תשכילו להתבונן בפניו של פעוט שזה עתה ננזף תוכלו לראות את העלבון ואת הפגיעה. אבל הם לא יודעים ולא יכולים לדבר את זה. ברוב המקרים, מתוך תחושת תסכול עמוקה, הם מגיבים בתוקפנות ובאלימות כלפי ילדים אחרים או כלפי הצוות, מה שיכול להגביר את ההתייחסות השלילית והפוגענית של הצוות כלפי הילד, והנה לכם מעגליות כשהפעוט לכוד בתוכה.
לשים לב
להקשיב – שימו לב לסגנון הדיבור של הצוות. אל תתבלבלו. מדובר בגן ילדים, לא בבית, וכאן סגנון הדיבור לילדים חייב להיות מקצועי, רהוט, מכבד ומכיל.
להתבונן – תסתכלו על שפת הגוף של המטפלות: האם הן חסרות סבלנות? האם הן "מדברות במבטים" ביניהן? האם הן קצרות בדיבור ובהתנהגות עם הילדים?
להתחבר לתחושת הבטן – יש לנו בטן טובה. קוראים לה: אינטואיציה. היא מדברת אלינו וכולנו מרגישים אותה. הרבה פעמים אנחנו משתיקים אותה בכל מיני תירוצים והסברים. תקשיבו לה. תהיו מחוברים לתחושות הבטן שלכם. אם לכם נעים לשהות בגן – כך ירגיש גם ילדיכם. אם לא נעים לכם פה, ואתם רק מחכים לצאת מכאן (גם אם אין סיבה ברורה או מוצדקת לכך) – צאו משם ואל תביטו לאחור.
מקרי ההתעללות בפעוטות הם אחת המחלות של חברת השפע. הילדים נמצאים שעות רבות וארוכות בגנים ובפעוטונים, ההורים טרודים ועסוקים, וברוב הפעמים המקרים יוצאים לאור רק כשהם קשים מדי.
ועכשיו אני פונה אליכם, בעלי הגנים. הנכס היקר ביותר שיש לכם היום הוא ההון האנושי, הצוות שעובד איתכם. אני יודעת שהשוק מוצף, אני יודעת שקשה מאוד למצוא עובדים בכלל ועובדים טובים, בפרט. ויחד עם זאת, חפשו אותם בפינצטה. אל תתפשרו, אל תמהרו לסגור עם עובד עד שאתם לא בטוחים במאת האחוזים. בקשו המלצות, דברו עם מעסיקים קודמים, הזמינו אותם לראיון קבלה שני, הקצו תקופת ניסיון. והכי חשוב – מצאתם את העובד המושלם? השקיעו בו: בפיקוח, בהשתלמויות, בכנסים, בלמידה, בהכוונה, בהדרכות.
הדרכות צוות, פיקוח מעשי וליווי צוותי הם לא מותרות, אלא הבסיס. צוות שלומד ומתפתח לאורך השנה הופך להיות מקצועי יותר, מוסמך יותר, ובהכרח - טוב יותר. פיקוח ארצי של הגנים והפעוטונים מגילי לידה עד שלוש הוא הכרחי, וחשוב שתקנות חוק הפיקוח ייכנסו לתוקף עוד השנה.
הכותבת היא מומחית גנים ומדריכת הורים במכון אדלר
