בשיתוף תלמה
(צילום: נדב אבס)
תארו לכם שכל סיטואציה חברתית פשוטה כמו בילוי משפחתי, מפגש עם חברים או היכרות עם אנשים חדשים יכולה להסתיים בפיצוץ או במריבה גדולה. תחשבו כמה זה מעייף לחיות ככה ועד כמה הדבר יכול להרחיק אתכם מהחברה הרגילה. עכשיו תלבישו את זה על נערה צעירה בת 17, אינטלגנטית וחריפה, שפשוט נולדה ככה. קוראים לה גפן קמינר והיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, מה שאומר שהיא מודעת לכל ניואנס בבעיה ממנה היא סובלת, אבל אין לה באמת יכולת לשנות משהו במצבה האישי.
"אני חווה הרבה קשיים בקריאת סיטואציות חברתיות אבל נראה לי שזה די נדוש ומאפיין את כל האוטיסטים", היא מעידה בסרקסטיות. "לפעמים אני נוטה לחשוב שאני רואה את הסיטואציות בצורה נורמאלית ופשוט כל השאר עיוורים, אבל אם נהיה רציניים, הרבה פעמים אומרים לי משהו בטון שאני מפרשת אותו כמתקפה ואני מגיבה בהתאם, אפילו שזו בכלל לא הייתה הכוונה של מי שדיבר איתי. אפשר לומר שאם זה לא פשוט להיות אוטיסטית, אז להיות אוטיסטית בגיל ההתבגרות זה בכלל קשה".
מאיזה גיל התחלת להיות מודעת לכך שאת לא עוד ילדה רגילה?
"תמיד ידעתי והרגשתי שמשהו שונה אצלי, אני לא זוכרת ולא כל כך יודעת מה ואיך. בסוף מסיבת יום הולדת תשע אזרתי אומץ ושאלתי את אמא שלי מה הבעיה שיש לי. היא ענתה את כל התשובות מלבד זאת שאותה חיפשתי. היא קראה לזה PDD עם חרדות. למחרת חיפשתי מידע באינטרנט וגיליתי ש־PDD נמצא תחת הכותרת אוטיזם. כעסתי על ההורים שלא סיפרו לי על זה לפני כן".
היא גרה ביקנעם המושבה ולומדת בכיתה י"ב בחטיבת נווה, שהיא חלק מבית הספר גאון הירדן דרכא. "אני לומדת מאוד רחוק מהבית, בבית ספר לחינוך מיוחד שמשולב בבית ספר לחינוך רגיל. כל החברים שלי הם מבית הספר. החברה הכי טובה שלי מכיתה א' לא על הרצף האוטיסטי, ובכל זאת אנחנו חברות כי היא מקבלת ואוהבת אותי כמו שאני", היא מציינת.
כבר בגילה הצעיר יש לה שאיפות ברורות. "אני חולמת להיות סופרת וקומיקאית", אומרת גפן, "כתיבה וציור אלה שני תחומים שאני מאוד טובה בהם. עכשיו אני מציירת קומיקס כחלק מעבודת גמר בספרות על ז'אן דארק. העבודה עליה נעשית מתוך רצון להעצמה נשית, והקומיקס הוא על סיפור חייה. גיליתי את כישרון הכתיבה שלי רק בגיל 12. עד אז לא ידעתי בכלל שיש לי את היכולת לרשום על דף נייר, אבל מאז אני כותבת סיפורים קצרים, שירים, מונולוגים על החיים וכדומה".
כשקשה לה, גפן שואבת השראה מאחיה אלמוג בן ה־14, סגן אלוף ישראל בג'ודו, שמוכיח לדבריה שניתן לעבור הכל בחיים אם יש מספיק כוח רצון והתמדה. "אני גאה באלמוג על ההתמדה בג'ודו", היא מספרת, "אבל אני לא אוהבת ללכת לתחרויות שלו בגלל שזה גורם לי להצפה חושית. עם זאת, אני כל הזמן מביעה עניין בתוצאות. כשהייתי בכיתה א' התחלתי להתאמן בחוג לג'ודו, ואלמוג, שצעיר ממני, היה מגיע לכל אימון וצופה. אפשר לומר שהג'ודו היה בשבילו אהבה ממבט ראשון. כשההורים הסכימו שהוא יצטרף לחוג, אני פרשתי ופיניתי לו את מקומי. אני מאוד רוצה שהוא יצליח ויגיע לאולימפיאדה".
אלמוג היה סגן אלוף ישראל לשנתון שלו ב־2018 ו־2019. הוא התחרה במספר תחרויות, זכה בהישגים ומדליות, אך בשל הקורונה לא התחרה מתחילת 2020. הוא שייך למועדון הג'ודו "הפועל איקיג'יטסו" של אסף ויואל נחמיאס, מי שאימנו בעבר את אחת מבכירות הענף, גפן פרימו. הוא מתאמן שבע פעמים בשבוע – חמישה אימוני ג'ודו ועוד שני אימוני חדר כושר. "כשאני מגיע לאימון או קרב אני פורק אנרגיות ועצבים", הוא אומר, "הכל התחיל כי כילד בן חמש באתי עם גפן לחוג והתלהבתי מהחליפה של הג'ודו. המשכתי להתאמן ולהתחרות ועם הזמן התחלתי לקצור הישגים".
נמה השאיר אותך בג'ודו לאורך השנים?
"אני לא יודע לשים על זה בדיוק את האצבע, אבל אני בהחלט יכול לומר שאני אוהב את הטייטל של ג'ודוקא. אני גם מאוד אוהב את ההרגשה לזרוק מישהו. זה מוציא אגרסיות, אבל כמובן בקטע חיובי, תוך הקפדה על הכללים ועל כבוד ליריב".
עם איזה אתגרים צריך להתמודד בגו'דו?
"צריך לדעת להתמודד ולהתגבר על מכשולים. לדוגמה, אם כואב לך, אם יש משהו שמתסכל או מעצבן – האתגר הוא להסיר את המכשולים האלה, לשים אותם בצד ולדעת להתגבר. אני לומד להתגבר על המכשולים הפיזיים והמנטאליים שבהם אני נתקל במהלך החיים. זה מאפשר לי להתמודד עם מצבים בצורה שונה מאחרים".
מה עם הפסדים?
"אני לא אוהב להפסיד, אפילו שונא, אבל גם מבין שהפסדים הם חלק מהדרך שבונה אותי כספורטאי. יש לי המון מודעות לגוף שלי ולעצמי. אני זוכר גם מה הן המגבלות שלי בכל אימון וקרב".
יש לך שאיפות לאולימפיאדה?
"מאז שהחלה הקורונה יצאנו משגרת אימונים ולא התקיימו תחרויות. כרגע אני לא יודע מה יהיה בעתיד אבל מקווה לחזור לשגרה, לתחרויות, ואז נתכנן את ההמשך".
אחד הנושאים הרגישים בחייו הוא הקשר שלו עם אחותו, גפן, קשר שידע לדבריו הרבה עליות ומורדות במרוצת השנים. "לפעמים גפן חסרת טקט או מרימה את הקול וזה גורם לי לתחושה לא נעימה של מבוכה, סוג של פאדיחות", הוא מעיד, "יש מקרים שאני ממש מתבייש במה שהיא אומרת, זו תחושה לא נעימה עבורי, אבל ברור לי שאני צריך לתמוך ולהתחשב בה יותר, כמו שאני רואה את החברים שלי מתחשבים באחים שלהם. אני מבין שאני צריך ללמוד לחיות עם האוטיזם של גפן יותר בשלום, לקבל אותה כמו שהיא".
קרה פעם שהחברים הגיבו לאוטיזם של גפן?
"בגדול, אני לא ממש רוצה שידעו את זה. יש לי חברים טובים וקרובים שיודעים, אבל חוץ מהם מעדיף שזה יישאר ככה. אם מישהו לידי קורא לחבר שלו אוטיסט כקללה, אני אומר לו ישר שאוטיסט זו לא קללה ועומד לצידו של מי שהפנו אליו את זה. בסופו של דבר אוטיסטים הם בני אדם כמו כולנו, רק קצת שונים".
בשיתוף תלמה
