"שנה מתחילה ונגמרת, אבל בקרב בני נוער בסיכון - המצוקה נשארת". התחלות הן דבר מרגש, אבל לא לכולם. כאימא לשלושה מתבגרים, שרוצה מסגרת טובה וערכית לילדים שלי, אני יודעת לספר על ההתרגשות הרבה לקראת פתיחת שנת הלימודים - התיק, הקלמר חולצת בית הספר החדשה, והשמחה לפגוש את החברים. נשמע טוב, נכון? אז זהו, שלא.
לילדים ולבני נוער רבים מתנפצת הפנטזיה בשנייה שמתחילה השנה. עם תחילתה, הגיעו המחשבות, החששות והפחדים. במקרה הטוב - מה אם לא אוהבים אותי? מה אם לא יתייחסו אליי? במקרה הפחות טוב - מי בכלל מסוגל ללכת לבית הספר כשיש כזה לחץ בבית? מי שם עליי כשכולם גם ככה שקועים בעצמם? את מי בכלל מעניינים הלימודים כשיש לי כל כך הרבה דברים שאני מתמודד איתם? ואז ההחלטה. "אני עם בית הספר סיימתי". הרי "שום מסגרת לא מתאימה לי".
קראו עוד:
אשמה הורית: האזינו ל"אסיפת הורים" ב-ynet radio
ואז תגיע תקופת החגים, שבעוד שלילדים ולמתבגרים רבים מדובר בימים של התחלות, זמן משפחה, סעודות, טיולים והרבה ביחד, יש את אלה שעבורם החגים הם תקופה קשה, מבלבלת ולפעמים - פשוט סיוט.
עבור אוכלוסיות בסיכון, תקופת החגים מעלה חששות מסוג אחר. זו תקופה של בלבול, של מצוקה. האם אחגוג את החג? האם תהיה לנו בכלל סעודת חג? הלא, יש נערים ונערות שעבורם הבית הוא מקום כואב, אלים, בודד. מקום שבו המשפחתיות ואווירת החג לא קיימות אף פעם. וברקע מחכה "אחרי החגים". התקופה של השגרה והחזרה ללימודים.
טלי ארזצילום: אפרת סערכפי שפורסם לאחרונה בדו"ח מבקר המדינה, שיעור הנשירה הממוצע בישראל בשנת תש"ף עמד על 0.5% (8,540 תלמידים מתוך 1,754,686 תלמידים בכיתות א'-י"ב), כאשר שיעור הנשירה הגבוה ביותר הוא בקרב בנים תלמידי התיכון (1.2%). ואלו נתונים הנוגעים לנשירה גלויה בלבד, שנכללת בנתוני מערכת החינוך, ולא לנשירה סמויה (נערים ונערות שעם הזמן מגיעים לפחות ופחות שיעורים, ובסופו של דבר מפסיקים להגיע לבית הספר).
לעומת זאת, מנתונים שאספנו בקרב בני נוער בלבד, הצעירים והצעירות שעלם מסייעת להם, בשנת 2021 לבדה 9% נשרו מבתי הספר (1,385 נערים ונערות), הן בנשירה גלויה והן בנשירה סמויה. אם נסתכל למציאות בעיניים - נבין שבפועל הנשירה גדולה עוד יותר מכפי שאנחנו מדווחים.
יש נשירה מבתי הספר, זה לא חדש לנו, אבל מה זה אומר לגבי נוער בסיכון? קחו את מערכת החינוך שמלאה באנשים טובים, אבל היא קורסת וחבוטה. קחו את מערך הרווחה שגם שם אנשים טובים, אבל העומס מתיש והבירוקרטיה האינסופית גומרת. קחו את יוקר המחייה וחשבו על האנשים הפשוטים, הרגילים, שמשלמים יותר משכנתא ויותר חשמל.
ועכשיו תכפילו ותשלשו את המספרים, וקחו בחשבון את אותם בני נוער שחווים כבר שנתיים וחצי של חוסר יציבות ותקופות של ניתוק, של החרפה והעמקת המצוקות ושל הגדלת מעגל הסיכון – ופתאום מתחילה לה שנה. גם אם הקורונה נעלמת מחיינו, המצוקות בקרב בני הנוער נשארו. הם ממשיכים לשלם מחיר כבד. שנת לימודים מתחילה ונגמרת, אבל המצוקות נשארות. והתוצר של כל אלו הוא חבית נפץ, חלקה כבר התפוצצה, חלקה בדרך.
ישנו הפסוק שמדבר על יציאת מצרים בספר שמות: וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת". רוצה לומר, אין בית שאין בו מת.
אם אני מפשטת את זה, אז אולי אין בית שאין בו מצוקה. אין משפחה שאין בה סיכון. אחת בדיכאון, ואחד עם קושי בבית הספר, אחת מורדת בהורים ואחד עם הפרעת אכילה. לימודים זה דבר חשוב, אין ספק, אבל קודם כל ולפני הכול חשוב לראות כל תלמיד בפני עצמו. עם מה הוא מתמודד בבית, עם החברים, בשכונה, בתנועת הנוער, בנבחרת הכדורסל ובלהקת ההיפ הופ. ברמה הרגשית, הנפשית, החברתית. אולי לא נמנע כך לגמרי את תופעת הנשירה, אבל לפחות נפעל ביחד להביא לצמצומה.
רק בעבודה משולבת של כל המערכות - החינוך, הבריאות, והרווחה - נוכל לתת להם את המענה הטוב ביותר. המחיר או התמורה של העיסוק שבחרתי לעצמי, הוא שאין את הפריבילגיה לעצום עיניים. אז אם שואלים אותי איפה אני בתוך הסיפור הזה, אני ואנחנו פה כדי להשמיע את הקול של מי שעסוק בהישרדות ואנחנו פה כדי לשנות יחד את המציאות. ולאותם אלפי ילדים ובני נוער, אל תפסיקו לחלום כי אתם דור ההמשך המוצלח שלנו.
