יום בחייו של אופק שטיינר - נאמן קורונה
(צילום: אורי דוידוביץ', תסריט ועריכה: תמר אברם)
"נאמני הקורונה" שנמצאים בבתי הספר של הילדים שלנו בודקים שהתלמידים ואנשי הצוות עוטים מסכות, שהם מקבלים את ערכות האנטיגן, שמי שנחשף למאומת במקום ייבדק, ש"מי שצריך להיות בבידוד - יהיה בבידוד" - והם גם אלה שעונים למבול השאלות היומי שההורים שולחים. לפי נאמן הקורונה אופק שטיינר, רק בן 22, הן מגיעות לכ-1,500 הודעות וואטסאפ ביום.
קראו עוד:
שטיינר הצעיר הוא בכלל שחקן כדוריד בליגת העל בקבוצת א.כ נס ציונה, שהגיע לתפקיד לגמרי במקרה. "הדרכתי בתנועת נוער, ויש לי שתי אחיות קטנות אז חשבתי שיהיה נחמד לראות איך זה עובד מבפנים. זה גם מסתדר לי עם שגרת האימונים, בבוקר אני בבית הספר ובערב אני מתאמן", הוא אומר ומצביע על ידו השמאלית החבושה, "אפילו שעכשיו אני שחקן פצוע".
אז מה זה אומר להיות נאמן קורונה?
"אני האדם שאחראי על כל נושא הקורונה הבית-ספרי. זה תפקיד בפני עצמו ואי-אפשר להפיל אותו על איש צוות מתוך בית הספר, כי זו המון עבודה: לבדוק שעוטים מסכות, גם אנשי צוות וגם ילדים, לוודא שאין יותר מדי התאספויות בכיתות ובהפסקות, לדאוג שכל מי שצריך ערכה מקבל אותה, שמי שצריך בידוד ייכנס לבידוד, שמי שצריך רק להיבדק ולחזור יום אחרי עם תוצאה שלילית - באמת חוזר. זה להיות על כל זה". בבית הספר הדרים בראשון לציון שבו הוא עובד נציין, יש 599 תלמידים וכ-70 אנשי צוות.
"אני מרגיש חלק מאנשי הצוות. למשל, אני עוזר עם בדיקת הנוכחות בבקרים. ככה אני גם יכול לעקוב אחרי כל הילדים - ואם חלילה מישהו מאומת אני יודע בדיוק איפה הוא היה ומתי. אנחנו שומרים קלסר כזה של לפחות 10 ימים אחורה. אני יודע כמה עבודה יש למורים, וכמה משמעותי לתת עוד קצת יחס לילדים. והם מתייחסים אליי כמישהו שאפשר לבוא אליו ולהיעזר בו, אם זה כשאני נכנס לכיתה והם צועקים וקוראים לי, אם כשאני עובר במסדרון והם נותנים לי 'כיף'. זה מרגיש שאני משאיר פה משהו אחריי", הוא אומר בגאווה.
"כל התלבטות מגיעה אליי"
וכמו שרבים מאיתנו ההורים יודעים, נאמן הקורונה משמש גם כמוקד טלפוני עסוק ביותר. "יש לי ארבע קבוצות וואטסאפ של נאמני קורונה, צ'אט פתוח עם המנהלת, ומאות הודעות ממורים ומהורים", הוא מספר, "כל התלבטות מגיעה אליי. מורים שלא בטוחים בהנחיות פונים אליי, וכמובן ההורים. שאלה שחוזרת על עצמה היא אם ילד צריך לחזור לבית הספר ביום השביעי של הבידוד, או שהוא צריך להיבדק ולחזור יום אחרי, או מה קורה אם ילד מתגלה מאומת בזמן בידוד. ההורים מקבלים את הכול הכי מסודר שיש, אבל עדיין צריכים לפעמים לשמוע את זה באוזן, אז הם מדברים איתי. אני צריך לדעת הכול, כי אסור שיהיו טעויות".
וטעויות, גם כשהן נעשות בתום לב, עלולות להוציא לבידוד כיתה שלמה באותו יום שתלמידיה חזרו לבית הספר. "לכן הקשר עם המחנכים הוא חשוב מאוד, וכשאנחנו מקבלים הודעה על מאומת - אני והמנהלת כותבים הודעה מסודרת שהמחנכים מעבירים להורים עם כל ההנחיות", הוא מסביר, "במקביל, אני צריך לדווח למרכז השליטה של הקורונה, והם חוקרים את המגעים האחרונים של המאומתים. יש נוסח מסוים שאני צריך להעביר, עם שם הילד, תעודת הזהות, מתי התגלה, מתי היה בבית הספר, אם יש תסמינים או לא. הם בעומס מטורף, כך שאפשר לחכות גם שעתיים בטלפון".
"כל התלבטות מגיעה אליי. מורים שלא בטוחים בהנחיות, וההורים - אם ילד צריך לחזור לבית הספר ביום השביעי של הבידוד, או שעליו להיבדק ולחזור יום אחרי. אני צריך לדעת הכול, אסור שיהיו טעויות"
וכל זה, כפי שנראה, עלול לגלוש גם מעבר לשעות העבודה המוגדרות. "הנה, בשבת האחרונה הייתי עם חברים ונודע לי על שלושה מאומתים בבית הספר, אז הייתי שעתיים וחצי בטלפון כדי לדווח על כולם. כשאני מסיים אימון, יש לי המון שיחות שלא נענו ומלא הודעות מהמנהלת, אז במקום ללכת הביתה - אני ישר מתקשר להרגיע, להגיד שחזרתי לזמינות ושאני על זה.
"אני כל הזמן בקשר עם המנהלת ועם המזכירות, עם המורים, המחנכים והסייעות", הוא ממשיך, "כולם עוזרים לי ויצרנו קשר מיוחד. זה כיף גדול להגיע למקום חם שמקבל ואוהב אותך. אני מרגיש מוערך. אני יכול להיכנס לכיתה לבדוק שכולם עם מסיכות - והסייעת תוציא שוקולד, או מורה תכין לי טוסט כשאני לא מוצא זמן לאכול, או שסימה המנהלת יכולה לשבת איתי ולצחוק על משהו".
מה קשה? בכל זאת, קורונה.
"לפני שבועיים היה לנו כאן יום חיסונים, שזה אומר המון טפסים ואישורים - הצהרת בריאות מכל ילד ואישורי הורים, כשילד להורים גרושים צריך שני אישורים משני ההורים, שזה המון לרדוף ולוודא. גם יש ילדים שחוסנו כבר בקופות החולים, אז חייבים לבדוק כדי שחלילה לא יהיו כפילויות. זו המון אחריות על הכתפיים, ולכן אני צריך להיות עם היד על הדופק, להיות בקשר עם הרבה גורמים שהם לאו דווקא בקשר רציף איתי. זה ריסקי. בכלל, בשלושה ימים יכולות לעבור שלוש הנחיות שונות.
"אני זוכר מקרה שאיזושהי כיתה יצאה לבידוד, והיה תלמיד בלי תו ירוק שנבדק ויצא שלילי, והוא הגיע לבית הספר כי ההורים לא ידעו בדיוק את הנהלים, אפילו שהכול נשלח מסודר. המחנכת הקריאה את שמות הילדים באותו יום, וראתה שהתלמיד לא ברשימה של מי שאמור להגיע. המשמעות הייתה שכל מי שהיה איתו בכיתה היה צריך שוב לצאת לבידוד ולהיבדק. הבעיה היא שזה כולל גם את המורים, את המחנכת ואת הסייעות, שיש להן עוד שיעורים ועבודה באותו יום".
ולמרות כל זאת, שטיינר שומר על רוגע וגישה חיובית של ממש: "אני לא אגיד שאין רגעים של תסכול ושל עומס כל כך מטורף עד שבקושי אני מוצא זמן לנשום, או עשרים דקות כדי לאכול, אבל אני חושב שאני מתמודד עם זה טוב. יש כיתות שלמות שעד היום לא יצאו אפילו לבידוד אחד, שזה הישג קטן".
אגב, נכון לכתיבת שורות אלה, כ-30 תלמידים בבית הספר אובחנו מאומתים, ושני אנשי צוות. "כרגע אנחנו בשיא הקורונה, חצי מבית הספר נמצא בבידוד ומספר החולים הוא לא גדול מאוד - אבל הוא גם לא קטן", הוא אומר, "עד אמצע דצמבר לא היה לנו אפילו מאומת אחד. הטירוף התחיל ממש בשבועות האחרונים, מאפס למאה".
"כל התאוריות והקונספירציות מגיעות אליי"
ובכל הנוגע להתנהלות מול הורי התלמידים, שהיא מורכבת תמיד, שטיינר דווקא מגלה סבלנות רבה. "כשעשינו כאן חיסונים, המון הורים ביקשו להגיע ולהיות עם הילדים שלהם באותו זמן, אבל לא כולם יכלו להגיע. אז המנהלת סימה ואני היינו שם כל הזמן, החזקנו להם ידיים, סיפרנו סיפורים והסחנו את דעתם מהכאב. אנחנו עושים את זה בשמחה.
"ביום המרוכז חוסנו 28 תלמידים, שזה יחסית בסדר לאור העובדה שיש גם מתנגדים. אם זה ילדים להורים גרושים, שאחד מהם מסכים והשני לא, שזה סיפור. יש גם את אלה שמתנגדים לבדיקות, כי הם חושבים שמכניסים לנו צ'יפים בחיסונים, או חומרים לא טובים בבדיקות. כל התיאוריות והקונספירציות מגיעות אליי", הוא צוחק.
מה תעשה בגל השישי?
"הייתי אמור לסיים את התפקיד במרץ האחרון, אבל עם הגל החמישי, זן האומיקרון, וכל מה שהם מביאים איתם, אשאר כאן כנראה עד סוף השנה. אני יחסית נהנה, עם כל הטלפונים וההודעות, הריצות והמשל"ט, ההורים והילדים. ביום אני בבית הספר, בערבים אני מתאמן, ובין לבין אני מנסה למצוא לעצמי קצת זמן. עד ההודעה הבאה כמובן. עם כל הטירוף, אבל אין ספק שהרעש והבלגן יחסרו לי מאוד ביום שאחרי הקורונה".
