בשיתוף תלמה
זה קרה בשנת 2013 בטיול משפחות שגרתי. מעיין זיקרי מחולון, אז ילדה בת 10, בילתה עם משפחתה בפארק השעשועים וואליבי שבהולנד. כאשר כולם עמדו לצאת מממתקן האבובים שבפארק התרחשה לפתע תאונה איומה: מעיין הקטנה ירדה מהאבוב, החליקה ורגלה נתפסה בשרשרת שחיברה בין האבובים. השרשרת החדה קטעה באבחה אחת את רגלה של הילדה באזור שבין הקרסול לברך – וכל זאת כאשר כל בני המשפחה צופים במחזה המבעית.
מעיין הובלה לבית חולים מקומי, אך כל הניסיונות לאחות את הרגל עלו בתוהו. היא ומשפחתה שבו ארצה כשכולם נאלצים להסתגל למציאות החדשה שיצרה פציעתה הקשה והפתאומית של מעיין.
יש ילדים או מבוגרים שפציעה חמורה כזאת הייתה גורמת להם לשקוע בדיכאונות וברחמים עצמיים. אך מסתבר שמעיין קורצה מחומר אחר, חומר של אלופים. מי שיראה אותה כיום יתקשה לזהות כי נמצאת מולו בחורה צעירה עם פרוטזה באחת מרגליה.
"כשהגעתי חזרה לישראל הועברתי לשיקום בבית החולים תל-השומר, שבו חיזקתי את הרגל ולמדתי ללכת מחדש עם פרוטזה, ממש כמו תינוקת", היא נזכרת, "המזל הגדול בכל הסיפור היה שהרגל הימנית היא זו שנקטעה כך שלפחות נשארתי עם הרגל החזקה שלי".
תוך זמן לא רב החלה מעיין להתרגל למצב החדש. בשל תעצומות הנפש שבהן ניחנה, היא הצליחה לחיות חיים די רגילים למרות הפציעה. "לא נתתי לקטיעה להפיל את רוחי", היא מספרת, "בגיל 12 התחלתי לשחק כדורסל נכים במועדון בראשון-לציון, ולשמחתי התברר שיש לי כישרון למשחק ושנה לאחר מכן כבר צורפתי לנבחרת העתודה של נבחרת הנוער הלאומית בכדורסל נכים. אפילו הספקתי להשתתף איתם באליפות אירופה".
למרבה הצער, חלום הכדורסל של מעיין נגמר די מהר, שלא באשמתה. "לאחר אותה אליפות התברר כי הוציאו חוק באירופה שהנבחרות לא יכולות להיות מעורבות מבנים ובנות", היא מספרת, "כך מצאתי את מקומי מחוץ לנבחרת, שבה נשארו רק הבנים".
למרות שקריירת הכדורסל של מעיין הייתה קצרת ימים, היא הוכיחה שמדובר בספורטאית מחוננת. לא עבר זמן רב והיא מצאה ענף ספורט אחר שבו היא מתבלטת עד היום. הפעם זה היה טניס. ונכון להיום נחשבת מעיין לאחת מספורטאיות העתיד של עולם הטניס הישראלי בכיסאות גלגלים.
איך הגעת בכלל לטניס?
"לאחר פרישתי מנבחרת הכדורסל חיפשתי ענף אחר שכולל ריצה אחרי כדור, וטניס היה אופציה מתבקשת עבורי. מאוד מהר גיליתי שכמו שאני טובה בכדורסל, כך אני טובה גם בטניס, ובגיל 15 התחלתי לשחק טניס במועדון ספיבק ברמת-גן. אני חייבת לציין שהיה לי מוזר לשחק בהתחלה טניס נכים כי ביומיום אני לא נזקקת לכיסא גלגלים, אבל הכללים של הטניס מחייבים שתשחק עם כיסא. מדובר בכיסא מיוחד עם גלגלים זוויתיים. לקח לי זמן להתרגל לצורת המשחק הזו ולהתנייד במגרש על הכיסא".
עד כמה את משקיעה במשחק?
"אני משקיעה בו המון. אני נחשבת לספורטאית מקצועית. אני מתאמנת שעתיים-שלוש ביום, שש פעמים בשבוע. בדירוג העולמי אני מדורגת במקום ה־114 בין הנשים מכל הגילאים ובמקום ה־11 בדירוג הג'וניור, שמשותף לבנים ובנות".
למעשה, מעיין שוברת סטיגמות מגדריות גם בטניס, כפי ששברה כאלה כשהייתה שחקנית נבחרת העתודה בכדורסל. "בעבר הייתי הבת היחידה ששיחקה ברמה הזו כדורסל יחד עם הבנים, וכעת אני גם הבת היחידה ברמות האלו בטניס נכים בישראל", היא מדגישה.
לא מעייף אותך שכל פעם את צריכה לשבור סטיגמות? למה לבחור תמיד דווקא בדרך הקשה יותר?
"אני אדם שאוהב אתגרים. האתגר שלי בכדורסל היה לשחק עם בנים, כבת יחידה. זה היה מכוון. זה מה שרציתי. כרגע האתגר שלי הוא להיות טניסאית בינלאומית בקטגוריה שלי. האתגרים האלו דוחפים אותי קדימה בחיים".
מה השאיפה שלך כספורטאית?
"להגיע למשחקים הפראלימפיים בטוקיו 2021, ואם לא אליהם, אז לפריז 2024. את ההשראה שלי אני שואבת מנועם גרשוני, זוכה מדליית הזהב בטניס יחידים באולימפיאדת לונדון, שהתקיימה ב־2012. לפעמים יוצא לי לשחק ולהתאמן איתו. זו זכות גדולה לשחק עם מישהו שאתה מעריץ".
איפה את חושבת שהיית כיום לולא הפציעה?
"הייתי מן הסתם צעירה רגילה, שלומדת וממתינה לשירות הצבאי. למען האמת, בתור ילדה ממש שנאתי ספורט כך שהפציעה שינתה לא רק את חיי, אלא גם את המסלול שלהם".
עד כמה הספורט חשוב לך כיום לחיים?
"בעזרת הספורט אני חולמת הכי רחוק שאפשר ונלחמת ששום דבר לא יגביל אותי בחיים. הספורט מעלה לי את הביטחון העצמי ונותן לי מוטיבציה לעשות הכל. זה מתבטא גם בדברים קטנים כמו למשל ניסיון שרכשתי בדיבור בשפה האנגלית במסגרת תחרויות בחו"ל".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
