אסיפת הורים
"אם אמרתי משהו לא בסדר, אבא היה שובר לי קנקן על הראש": על פגיעות בילדים | #21
46:56
חדר גדול ומואר, אני יושבת על המיטה שלי. מעליי תמונה של מדונה, הזמרת שכל כך אהבתי לאהוב. זה היה רגע לפני שעליתי לכיתה ח', שבועיים לפני ששנת הלימודים נפתחה.
על השולחן ישבו להן בסידור מופתי המחברות החדשות עם הריח הכי מושלם, ולידן הקלמר הצבעוני החדש שאבא קנה לי. תמיד, שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים, הוא היה לוקח אותי ואת אחי לחנות השכונתית וקונה לנו את כל מה שרצינו. בזה הוא לא חסך. היה חשוב לו שנהיה התלמידים הכי טובים שיש. והיינו.
אבא היה מורה ומחנך, וכל שנה בחופש הגדול הוא היה איתנו בבית. לפעמים, לא הבנתי בשביל מה צריך את החופש הארוך הזה. לא הבנתי למה אבא בחר את המקצוע הזה שגורם לו להיות צמוד אלינו מהבוקר עד הלילה במשך חודשיים. החופש הגדול היה עבורי המקום האחרון בעולם שבו הרגשתי חופש.
כי אבא לא היה רק מורה. אבא לא רק קנה לנו כל מה שרצינו. אבא היה גם אלים. אבא היה מכאיב ומכה ומשפיל ומתעלל בי נפשית. ולא רק בחופש הגדול, אלא כל השנה. ליתר דיוק - עד שהייתי בת 20 כשהשתחררתי מצה"ל. ההשפלות והאלימות היו מופנות גם כלפי אימא שלי, והאחים שלי. אז כן, גם אנשי "תרבות" נמצאים בתוך הסטטיסטיקה שלא בוחלת באף מעמד סוציואקונומי.
קראו עוד:
כשילדים אחרים היו שמחים שהחופש הגיע, אני הייתי נכנסת לחרדות ממה שעתיד לבוא. ידעתי שלא נוכל סתם לראות טלוויזיה בלי שאבא יסגור לנו אותה פתאום, ויצרח עלינו ויבהיל אותנו על כלום ושום דבר. ידעתי שאם אני אגיד איזו מילה סתמית, הוא כבר יראה לי מה זה. או בהשפלות או בניפוץ חפצים על הגוף שלי. ידעתי שהוא גם יהיה אלים כלפי אימא. ואימא הייתה סגנית מנהלת בית ספר.
גם היא נשארה איתנו חודשיים בבית, צמודה אליו בעל כורחה, צמודה אלינו כהגנה מפניו. בורחת מהמילים הנוראיות שהוא היה אומר לה. בורחת מהסכינים שהיו מופנים כלפי הצוואר שלה. מה שאולי יכול היה להיות חלום אצל אחרים, היה העינוי היומיומי שלנו. הקרבה המשפחתית שכולם שואפים להרגיש, הייתה הדבר הכי נורא שיש.
שרון בר-אל תמיראלבום ביתיתחושת הפחד התמידית, הבקרים בלי בית ספר - שאילצו אותי להישאר בזירת הקרב בלי יכולת לברוח ממנה למקום שבו לא מכים ולא משפילים אותי – הפכו את הימים והלילות שלי לכואבים עוד יותר. חיינו בתחושה תמידית שהוא כל הזמן בודק אותנו, עוקב אחרי כל תנועה וכל תזוזה שלנו. והצעקות והצרחות וכמה קללות, וכמה השפלה ואיזה לחץ נפשי וכמה פחדים וכמה חרדות. וכמה ששנאתי את הבית הזה.
1 בספטמבר היה תאריך ההצלה שלי. בכל חופש גדול הייתי סופרת את הימים עד לתאריך הגואל הזה, כדי שיתחילו לי "ימי בלי אבא", ימים כאלה שאני אהיה בבית ספר והוא בעבודה ואז לא אראה אותו לפחות חצי יום ויהיה לי שקט בראש, ואוכל להרגיש קצת "רגילה" כמו כולם. ממש קצת. ''ימי בלי אבא'' היו החלום שלי במשך חודשיים.
וכולם בחוץ חשבו שהכול כל כך מוצלח אצלינו. הרי בית של שני הורים מורים לפני תחילת שנת לימודים, מחויב להיות חגיגה אמיתית. אבל רק השכנים הקרובים ביותר אלינו, ידעו בוודאות איזו חגיגה מתרחשת שם. חגיגה של עינוי, של אלימות קשה, של צרחות קורעות לב ותחנונים שיפסיק לאיים על אימא ברצח ויפסיק לשיר לנו שירי מוות באמצע היום ויפסיק להגיד לי שאני כלום ושום דבר ויפסיק למרר לנו את החיים.
ולפעמים, ממש לפעמים זה הפסיק. לקצת. כמו הרגע הזה על המיטה, מתחת לתמונה של מדונה הזמרת שאהבתי כל כך לאהוב. רגע כזה, שכל נערה מתבגרת מרגישה לפני שמתחילה שנת הלימודים. רגע של חדש.
שרון בר-אל תמיר, מרצה על סיפור חייה, עורכת תוכן, מייסדת ומנהלת קבוצת הפייסבוק "כוכבים כחולים - נגד אלימות במשפחה" ושחקנית בתיאטרון ''פלטפורמא'' הפועל למען נשים נפגעות אלימות
