אבא שלי, אמוץ גרינברג, נהרג במבצע צוק איתן. זה קרה בחופש הגדול של 2014, ממש לפני שעליתי לכיתה ב'.
למרות שאמרו לי שהוא איננו, כל המשך החופש חיכיתי שיחזור, חיכיתי שהדלת תפתח והוא יופיע. הייתה לי תחושה שהוא נסע לחופשה ואני רק צריכה לחכות לו שיחזור.
אבל הוא לא חזר.
הבית חשך. כולם המשיכו את החופש שלהם. רק בבית שלנו הכל עצר. הייתה תחושת בדידות בלעדיו. חיכיתי שתתחיל כבר השנת הלימודים, שהחופש יסתיים כי בכל מקרה הוא לא הרגיש כמו חופש. הייתי עצובה והתגעגעתי לאבא שלי ורציתי לדעת איפה הוא ומתי הוא חוזר.
כל התוכניות שעשינו איתו הפכו ללא רלוונטיות.
ממש לפני שהוא נהרג היינו כל המשפחה באילת והוא הבטיח לי שניסע גם שנה הבאה אבל הוא לא היה איתנו בשנה שאחרי, וגם לא בזו שאחרי.
ואנחנו לא נסענו לאילת. האמת היא שלא נסענו לשומקום בלעדיו, כי כשהוא לא היה זה הרגיש כאילו הכול מזויף. מאותו חופש גדול הדברים היו שונים.
לקח לנו זמן להמשיך את החיים שלנו אחרי שהם נעצרו לגמרי. לאף אחד במשפחה לא היה כוח להמשיך אותם. כולם חיכו למישהו שייתן להם את הכוח. אני חיכיתי לאבא שלי, רציתי שהוא ייתן לי את הכוח.
במהלך השנים למדנו איכשהו לחיות לצד האובדן. כן נסענו לחופשים במדינות אחרות, כן חווינו חוויות חדשות. הכרתי חברים, טיילתי, גדלתי. במהלך כל השנים האלה למדתי לחיות. יותר נכון, לימדתי את עצמי לחיות ולשמוח בלי לחשוב כל הזמן על האובדן אלא לחבק אותו, לחבק את אבא.
***
עבר עשור. היום אני בת 17, אבל האובדן שלי עדיין פה.
כל השנים חיכיתי לנס אבל הוא לא קרה. אבא שלי נשאר מת.
החיים חייבו אותי לגדול והראו לי שהזמן לא נעצר כשאבא שלך נהרג ושחייבים להמשיך.
היום אני כבר לא מחכה לנס. אני חיה את חיי בידיעה שאבא שלי רק רצה שאהיה מאושרת, הוא היה רוצה שאמשיך בחיים שלי בלי להחזיק את עצמי מאחור.
אבא לא יחזור אבל החיים שלי לא נגמרו. הימים ממשיכים לעבור ולצד זה שאבא לא חוזר, הוא תמיד שם. בכל תמונה, בכל זיכרון, בכל כוכב בשמיים. הוא תמיד שם.
למדתי לחיות עם האובדן. למדתי להיות מאושרת מבלי להרגיש אשמה על כך. למדתי לשמוח ולראות את הדברים הטובים בחיים ולהאמין שאבא כל הזמן מלווה אותי ושומר עלי. אני מאמינה שהוא גאה בי. גם אם לא אוכל לשמוע אותו לעולם אומר את זה, אני יודעת את זה.
