פורים זה החג הכי אהוב עליי בשנה אבל הפעם כואבת לי הבטן מהחג הזה, כי רק שלוש מתוך ארבע בנותיי זוכות לחגוג ולחוות אותו באמת. שלוש הבנות, ש"זכו" לחגוג, קמו בבוקר עם פרפרים בבטן, ציפייה והתרגשות, עם חיוך מפה לאוזן ופוזות למצלמה.
אחותן הגדולה, המתבגרת שלומדת בכיתה ח', נשארה בבית, לבד לעוד פעילות מול זום. אצל המתבגרת - דממה. פלא שלקח לה הרבה זמן לגרד את עצמה הבוקר מהמיטה?
חגיגות בזום
עוד בשבוע שעבר, כשהחזירו את כיתות ה' (בקפסולות קטנות, יום כן-יום לא) ניסיתי להבין מה הולך לקרות בחטיבה. התשובה שקבלתי – חגיגות בזום.
מסביב, כבר התחלתי לשמוע תגובות של הורים, ולא רק בבית הספר שלנו, כי הרי זאת החלטה גורפת, ממשלתית. אפשר להעביר את שמחת החג בזום? למה תלמידי החטיבה לא מספיק ראויים כדי לחגוג את פורים? למה הם שוב נשארו מאחור, למה אף אחד לא חשב שמגיע להם לשמוח כמו שאר התלמידים?
איך יכול להיות? ואיך לא נשמעת זעקה לא רק של הורים, לא רק של תלמידים מיואשים, אלא של המורים, של משרד החינוך, של כל מי שחי במדינה הזאת?
"חנויות מפוצצות באנשים, קניונים נפתחים, אפילו הופעות, אבל החטיבות - סגורות"
איך אין שום פעילות חווייתית משמעותית מחוץ למסך השחור? אפשר לדמיין את הסיטואציה, את הילדים שלנו קמים בבוקר ולא מתחפשים? אי אפשר להעביר התרגשות ואנרגיה כזאת דרך המסך.
מסחר מעל שמחת הילדים
הילדים שלנו, המתבגרים נשארו מאחור. שנה שלמה הם בבית ולאף אחד לא באמת אכפת. אפשר בכלל לתפוס? שנה שלמה שבה הם כמעט ולא נפגשים עם חברים, שנה שלמה שבה הם נמצאים במציאות מזויפת, מנסים להרים את עצמם עוד קצת ועוד, כשאי אפשר לחבק, או לשבת לדבר עם מורה פנים מול פנים, מתמודדים עם בחינות בשלט רחוק.
קראו עוד:
מקבלי ההחלטות שלנו שוכחים שמדובר פה בילדים ולוקחים אותם כמובן מאליו. הנתונים העדכניים מראים עלייה בקרב ילדים שמתלוננים על הפרעות אכילה ומתקשים לישון לבד. מדווחים על המחיר הפיזיולוגי שהם מתמודדים איתו, על קוצר ראייה שנובע משעות מסך מרובות, והאמת? לא מפתיע אותי - הם לבד.
את ההשלכות האמיתיות נראה עוד בהמשך, עכשיו זה רק הטפטופים הקטנים. כי הרי אי אפשר באמת ללמוד שנה שלמה מול הזום. זה בסדר לפתוח את כיתות י"א-י"ב כי יש בגרויות. זה ברור מאליו שצריך לפתוח גנים ואת כיתות היסודי, כי ההורים צריכים לעבוד, אבל איפה בכל המתווה הזה, אף גורם לא לקח נשימה עמוקה ושאל את הילדים האלו מה שלומם?
כי גם אם המתבגרים האלו קמים בבוקר ולומדים, ואולי אפילו פותחים מצלמה במקרה הטוב, הם עדיין מתבגרים שזקוקים לחום ואהבה ומבט בעיניים של מורה ואת זה לא מעבירים בזום.
נכון, יש קורונה ומגפה משתלטת, צריך להיזהר, אבל השבוע פתחו את המסחר. חנויות מפוצצות באנשים (וכל מי שניסה לקנות ברגע האחרון תחפושת לפורים, יעיד כי תו סגול לא קיים) קניונים נפתחים, אפילו הופעות, אבל החטיבות - סגורות. הכל פתוח ושערי החטיבה שלנו - לא.
"בערב נקרא בחדשות על מסיבות עם מאות משתתפים או התקהלויות אסורות, אבל את החטיבה אי אפשר לפתוח ליום אחד בקפסולות?"
עוד מגדל קלפים שקורס בתוך המתווה
פורים היה אמור להיות החג הכי שמח, אבל עצוב לי כי המתבגרת נשארה לעוד יום בבית והזניחה את התחפושת שהכינה לעצמה ביחד עם חברה. בערב כנראה נקרא בחדשות על מסיבות עם מאות משתתפים או התקהלויות אסורות ומשטרה שלא מצליחה לאכוף וחוקים לא ריאליים כמו סגר לילי, אבל את החטיבה אי אפשר לפתוח ליום אחד במתווה הגיוני, בקפסולות? אחרי ששנה שלמה הם בבית, גם את חג הפורים והאווירה הם צריכים לפספס?
אין לי טענות כלפי בית הספר שלנו, שאני בטוחה שעשה הכל כדי לייצר אור מהיום הזה, אבל אי אפשר באמת להעביר את רוח החג ככה. איפה החלק הכיפי לקום לבית הספר, לפגוש חברים, להתפדח קצת? יש הרבה יתרונות לזום אבל פורים? הוא מחוץ לתחום.
אווירת החג שנהרסה היא רק עוד סממן, עוד מגדל קלפים שקורס בתוך המתווה הלא הגיוני הזה שפותח חנויות ומשאיר ילדים בבית, בלי מענה אמיתי. הגיע הזמן להשקיע גם בהם. לחשוב על מתווה הגיוני, להפסיק לקחת כמובן מאליו את תלמידי החטיבה שסבלו מספיק בשנה הארורה הזו.
פשוט מתסכל.
עדה אופיר היא אמא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים ועורכת תוכן
