אסיפת הורים
"חיפשנו את עידו, כשמצאנו אותו במים התחיל סיוט חיינו" #33
37:27
יום העצמאות. משפחה נוסעת לבקר קרובים. בום. תאונה קטלנית. מעיין דומנוביץ התינוק נהרג, אחיו ואביו פצועים קשה. שבוע לאחר מכן, עילאי גואטה בן השמונה רוכב על אופניו במושב בדרך לבקר את סבו. בום. תאונה קטלנית. הוא נדרס למוות. בשבוע שעבר נקבע מותו של ילד בן חמש, ימים אחרי שנפגע ממכונית ונפצע אנושות בנתניה. אתמול מת מפצעיו בן שבע שנפל ממרפסת ביתו.
עבור רבים מאיתנו זו רק ידיעה בעיתון או באתר החדשות. עבור המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל, אלה החיים עצמם. חיים שנמחקים ברגע אחד, בלי כל הכנה מוקדמת. מה אוכל לומר לכן, אימהות יקרות, שכרגע חרב עליכן עולמכן? מילים לא יגידו לכן כלום.
אני זוכרת איך אני הייתי, כשהמוות הפתאומי של חן שלי בתאונה קטלנית מצא אותי לא מוכנה. ההלם נמשך זמן רב כל כך אחרי אותו יום. בשנה הראשונה, שבה אפילו לנשום זו משימה קשה - כי לפעמים התחושה היא שאת מתחת למים ולא מצליחה פיזית לנשום - פניתי בצר לי לאימא שהכרתי, שאיבדה את בנה ואת בעלה בתאונת דרכים שנים רבות קודם לכן.
היא הייתה חכמה ונדיבה, ואמרה לי דברים שעד היום אני זוכרת. אני גם זוכרת שאז לא יכולתי לקבל אותם. הרגשתי שזה כמו לשים פלסטר על מי שמונח על שולחן הניתוחים לפני ניתוח לב פתוח. תבעתי ממנה משהו משמעותי, "משהו, תני לי משהו להיאחז בו!", כמעט צעקתי לה בטלפון.
קראו עוד:
היא אמרה לי שאין דבר כזה משהו גדול להיאחז בו. היא אמרה שזה לאט-לאט, צעד אחר צעד, שזו ההתמקדות בדברים קטנים שתעזור - ואז הם נראו לי כל כך טיפשיים וחסרי טעם. "תכיני לך 10 כרטיסיות קטנות, או רשימה במחברת, של 10 דברים קטנים שעושים לך טוב ומאפשרים לך לנשום. האם זו רוח ים? להיכנס לחנות בשמים? לשבת לכוס קפה עם מישהו? טלפון לחברה? האם זה לשוטט בשוק הפשפשים? לשחות? לעשות יוגה? לטייל בחורשה או בשדה ולשכב מתחת לעץ?", היא הציעה.
היום, שש שנים אחרי, אני יכולה לומר שאני מצליחה להבין על מה היא דיברה. קלישאת הזמן עושה את שלו, בכל זאת נכונה במובנים מסוימים. הכאב נותר כשהיה. אך מתפנה לו מקום, ומתפנה מקום לדברים אחרים. לכל מה שיש ולכל מה שמחייה אותנו ונותן לנו אוויר לנשימה, לכל מה שטוב.
בהתחלה הכול מוצף בכאב ואין שום דבר אחר. אין יכולת להכיל שום דבר נוסף. הכול חסר טעם ומתיש, או מרגיז ומעצבן. העצבים חשופים, אין סבלנות לכלום. לאט-לאט את מגלה מה מרכך את המצוקה שלך. תוך הקשבה מלאה לגוף ולתחושות, את מגלה מה הופך את הרגע לנסבל יותר. ואת הרגע הבא. ואת היום הבא. ואחר כך, אחרי שעוד זמן עובר, את מצליחה אפילו ליהנות ממשהו.
הכול מתחיל אחרי השבעה
מה שאנחנו המשפחות צריכות זה החיבוק, ושיהיה ארוך ככל האפשר. הסביבה הקרובה - משפחה, חברים, אנשים מהיישוב ומהשכונה, עליכם מוטל התפקיד הזה לחבק, והרבה אחרי השבעה. הרי הכול רק מתחיל אחרי השבעה. והחיבוק הוא גם להגיע, אין צורך במילים, רק להיות. לשאול מה צריך, מה יכול להקל, איך אפשר לתמוך.
החיבור לגוף הוא קריטי. אתן יודעות, אימהות יקרות, אני בטח לא צריכה לומר לכן. אבל כשילד שלנו מת, משהו מאיתנו נשאר בו. משהו הולך איתו, אחריו, ויש צורך להחזיר אותנו לכאן. יש עוד ילדים שצריכים אותנו, למרבה המזל, יש בני זוג, זו המחויבות הראשונית שלנו לחיים. לכן, כשהגוף מקבל תשומת לב, הוא נעשה העוגן שלנו לחזור לחיות. לחזור לחוות ולהרגיש ולהיות נוכחות. מישהי אמרה לי פעם שהריקוד הציל אותה, אחרי שבתה מתה בפתאומיות. אצלי אלה היוגה והשחייה. כל אחת ואחד ומה שעוזר להם.
קוראים יקרים, אנחנו בתקופה קשה ומשברית במדינה שלנו מכל הבחינות. קודם כל הפניה שלי אליכם היא - אל תפרקו את המתחים ואת הלחצים בכביש. קבלו על עצמכם לשמור עליכם ועל כל מי שתפגשו בדרך. כי להסיר אחריות זה הרג, זו לא סתם רשלנות.
ואת המשפחות שקרובות אליכם, שקרה להם אסון כבד כזה, חבקו ואמצו ואל תתרחקו גם אם זה מאתגר. חשבו על הקושי שאותו הן עוברות, שהוא גדול לאין ערוך מקושי זה או אחר שלכם. היו קרובים ומכוונים אליהם. במקום לומר לאבלים "תהיו חזקים", היו חזקים בשבילם. לוו אותם בדרכם כי עכשיו הם לומדים ללכת מחדש.
פורסם לראשונה: 09:50, 15.05.23
