מה בתמונה? ימית הכט, מורה מקריית טבעון, הכירה את ערן לפני 14 שנים. היא הייתה רווקה, הוא אב גרוש לשתי בנות קטנות. מאז, הם התחתנו והביאו לעולם שני בנים משותפים. בגן הילדים, הבנות ציירו אותה בתמונה המשפחתית המפורסמת שמתנוססת על הקירות מדי שנה ביום המשפחה - והמעשה הזה הוא הרבה דברים, אבל הוא לא מובן מאליו.
"בשנים הראשונות, התרגשתי וגם הובכתי כשהן ציירו גם אותי בתמונת יום המשפחה, אפילו שעדיין לא היה בדיוק ברור אז איך נחלקת המשפחה", היא מספרת. "אלה דברים שהן פגשו אז, וגם אני כמורה פוגשת אצל התלמידים שלי – הם לא תמיד יודעים איך להתייחס למי. יש מי שזה מאוד ברור לו, ולאחרים זה לא ברור כלל".
קראו עוד:
במקרה של הכט, היא מספרת שכבר מתחילת הקשר המשפחתי החדש היא הרגישה שיש לה מקום. ההורים במשמורת המשותפת קידמו בברכה את הצטרפותה לרשימות הקשר בבתי הספר של הבנות, ערן שיתף אותה בהתלבטויות חינוכיות, והייתה לה תקשורת טובה עם אמן של הבנות.
"הבת הגדולה התחילה השנה שנת שירות, אז לפני כן יצאנו לבילוי משותף שלושתנו - היא, אימא שלה ואני. אנחנו עובדות נכון, ותמיד הייתי מעורבת, ולכן כשהילדה בכיתה א' ציירה ציור ואני הייתי בפנים, זה לא רק שימח אותי אלא גם הרגיש לי נכון", היא משתפת.
סיון, גם כן אימא במשפחה משולבת, תיארה את המורכבות וכתבה כך: "בכל מסיבה לכבוד יום המשפחה, הילדים לא ממש יודעים איפה למקם את אבא ואת אימא בציור של הבית הריק שהם קיבלו ושעליהם למלא, בטח שלא את האחים שלהם". והיא ממש לא לבד - גם ליאורה שרוני מכרמיאל, נשואה ליניב שהגיע עם שני פעוטות לזוגיות, מספרת על אותה התמונה המורכבת.
"בעבר היו מתחים סביב התמונה המשפחתית לגן. אנחנו היינו זוג עם ילד משותף, ועדיין אימא שלהם שלחה תמונה שלה ושל יניב עם שני הילדים שלהם", היא משתפת, "זה הרגיש מוזר - יש להם עוד אח, למה להתעלם מזה? היה נכון לשלוח שתי תמונות משני הבתים, או רק תמונה של האחים".
הבית נמצא איפה שהלב
האהבה והערכה שלנו בתוך המשפחה מתקיימים הרבה מעבר ליום האחד הזה, אך יש משהו ייחודי ביום הסימבולי שמכיר בכך. בעידן שלנו, מושג המשפחה מגיע במגוון רחב של דגמים – משפחה מאמצת, אומנה, יחידנית, חד-מינית ועוד, שהמשותף לכולן הוא - בית אחד. משפחות משולבות חצויות בחוויה. לא, לא בגלל הבית, אלא בגלל הלב. כי הרי הבית הוא במקום שהלב שלך נמצא.
משפחות משולבות נאבקות ומתאמצות במערכות היחסים שבהן. ככה זה כשאתם נכנסים לבית אחד עם אנשים שלא היו חלק מהמשפחה שלכם קודם, ופתאום אתם דודים, אחיות, אחים ואפילו הורים. יש משהו מבלבל ומטלטל בעובדה שאנחנו חלק ממשפחה שעד אתמול כלל לא הייתה קיימת, שלא הייתה שום קרבה כלשהי בין האנשים שחיים בה, ופתאום הם קוראים לעצמם 'משפחה'.
"בעידן שלנו, מונח המשפחה מגיע במגוון רחב של דגמים – משפחה מאמצת, אומנה, יחידנית, חד-מינית ועוד, שהמשותף לכולן הוא - בית אחד. משפחות משולבות חצויות בחוויה, לא בגלל הבית, אלא בגלל הלב. הרי הבית הוא במקום שבו נמצא הלב"
וכשמגיע יום המשפחה, שהמשפחתיות היא הנושא המרכזי שבו, ושירו הנפלא של יורם טהרלב "המשפחה שלי" מתנגן לו בכל מקום – הורים משולבים חווים דיסוננס רגשי גבוה יותר, שמעלה שאלות מהותיות על אודות המקום שלהם בתא המשפחתי, ובלב של אלה שחיים בו. דמויות לא-ביולוגיות שעמלות לבנות משפחה, וכשמגיע רגע ההכרה הן נעמדות בהכנעה בשורה השנייה כי "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא".
ויש ילדים שהיום הזה חצוי עבורם, כי החוויה המשפחתית שלהם מלווה בעוצמות, במתח ובקונפליקט נאמנות, ובתוך lose-lose situation, לך תבחר כילד למי אתה מביא את הוורד.
גם בשנת 2022 יש כאלה שעבורם להיות חלק ממשפחה זו חוויה מאתגרת. והם לא מעט. כשאחוזי הגירושים בארץ עומדים כיום על יותר מ30% אחוז, ואני עדינה, המשפחות השניות צומחות בהתאם.
שילוב של שתי משפחות דורש עבודה קשה, סבלנות ואמון. כשהן נבנות על יסודות של סטריאוטיפים שליליים שליוו אותן במשך אינספור שנים, כולם שזורים בייצוגים ידועים של יחסי מתח, קנאה וחוסר אמון - מתנת הגיוס להורה המשולב ללא כלי ניווט, שמוביל אותם היישר לאי "זר לא יבין זאת" המבודד.
"יש ילדים שהיום הזה חצוי עבורם, כי החוויה המשפחתית שלהם מלווה בעוצמות, במתח ובקונפליקט נאמנות. בתוך lose-lose situation, לך תבחר כילד למי אתה מביא את הוורד"
בשנת 1997 קמה אחת, כריסטי בורגלד, אימא חורגת במשפחה משולבת עם שבעה ילדים ממישיגן, שהבינה שסטיגמה הודפים באהבה. אז במקום להילחם בה, היא הציעה לציין את החוזקות ואת ההישגים שלה ביום מיוחד שמוקדש לה אחת לשנה. בדיוק כמו ביום המשפחה. החל משנת 1998, הוכרז 16 לספטמבר כ"יום המשפחה המשולבת" הרשמי, ומאז הצטרפו לחגיגה כל מדינות ארה"ב, קנדה ואנגליה.
בראיונות רבים שנתנה במהלך השנים, הסבירה ברגולד שהחלום שלה היה לאסוף את כאבי הגדילה הבלתי-נמנעים שמלווים משפחות משולבות, ולהפוך אותם למשהו שאפשר לעבוד איתו. יום שכזה מביא מודעות ותמיכה לכל המשפחות המשולבות, בין שהן מצליחות ובין שהן נאבקות. מטרתו היא גם להקל על הילדים מול הסטיגמה שמציפה, במקרים מסוימים, תחושות של לחץ ובושה.
ואכן, בימים שבהם המחקרים בתחום הולכים ומתרבים, אנחנו כבר יודעים לומר שהסתגלות ילדים למשפחה שנייה היא מאתגרת יותר מאשר הסתגלותם לגירושים. וזה לגמרי מותאם למחקר שמציין שתפקיד ה-'האימהות החורגת' הוא התפקיד האימהי בעל שביעות הרצון הנמוכה ביותר מבין שאר סוגי האימהות (אומנה, מאמצת, יחידנית).
בפועל, המטרה העיקרית של יום כזה היא לייצר פעילות משפחתית באווירה משוחררת וחגיגית. כזאת שתאפשר לבני המשפחה לעצור רגע, לקחת קצת זמן ולהעריך את ההתקדמות שלהם ביצירת התא המשפחתי. הרי אנחנו מקדישים כל כך הרבה ימים במשך השנה לקדם ולציין מגוון של נושאים - חוגגים הישגים כמו יום האישה, יום הגאווה, יום זכויות הילד, יום זכויות בעלי החיים ועוד, ויש מה לחגוג.
כאחת החלוצות בייעוץ למשפחות משולבות בארץ, אחרי שנים רבות מדי של תהייה מול המראה - אם הסטיגמה היא אמת או אגדה, אני יכולה להעיד שכשכולם עובדים יחד וצולחים את האתגרים, נוצרת בסוף משפחה משולבת קרובה, שהבונוס לצידה הוא עוד מערכות יחסים מבוססות אכפתיות עמוקה ורצון להיטיב אחד עם השני.
רק שהכרה ושינוי התפיסה הציבורית בנו יכולים לייצר פחות ביקורת ויותר תמיכה, ולקצר את משך כאבי הגדילה. אז אולי ברגולד עלתה על משהו. מעל שורות אלה אני קוראת - בואו נרים יום כזה גם אצלנו. יום אחד בשנה שבו נעצור לפעילות משותפת, שתאיר לרגע באור אחר את מה שמרגיש לנו שהוא מובן מאליו בשאר ימי השנה.
סיגל קפלן היא יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות
