"לעולם החלל הכואב הזה ילווה, ולעולם יהיה חור בלב", אמרה לי אישה שהיא אחות שכולה מזה 20 שנה. שיתפתי אותה שהאחיין שלי, לביא ליפשיץ, נפל בכניסה לעזה, ושהאבל כבד מנשוא. "אבל", היא אמרה, "יגיע היום שבו תגלו גם את העבר השני של התהום". עם המילים האלה אני בוחרת לפתוח את המאמר הזה.
גם את אבא שלי, האהוב, איבדתי כשהייתי בת 16. זה היה סרטן ולא שכול, אך מזה 30 שנה אני מכירה אותו, את מר אובדן. אולי בגלל זה הרגשתי צורך, יומיים אחרי השבעה, לפגוש את האחיינים שלי שאיבדו את אחיהם לביא, ולומר להם כמה דברים שהלוואי שכנערה אי-אז, הייתי שומעת.
הכאב במבט על
לאבד אדם מהמשפחה הגרעינית, ובמקרה שלכם - לאבד אח - זה חלל שאין לו סוף. לא סתם הוא נקרא חלל. התחושה היא שהגוף כבד, כמו משקולת לאדמה. שאיבדתם טעם, ששום דבר לא יחזור, שהכול השתנה. אחיכם הוא כמו איבר מהגוף המשפחתי, וכעת הוא איננו, וכמו כאבי פנטום, האיבר והגוף ממשיכים לפעום. אך חשוב שתדעו - לאורך זמן עוצמות הכאב ישתנו. לפעמים יכאב, ולפעמים תרגישו שאתם לומדים לחיות עם הכאב, להכיר אותו, לעשות לו מקום ופחות להתנגד אליו.
זה לא אומר שכעת זו העוצמה הגבוהה ביותר - ומכאן זה ירד. זה לא עובד בנפש דווקא כך. לפעמים סביב תקופות מסוימות או אירועים חשובים הכאב יתעורר, ולפעמים הוא יופיע בעוצמה - בלי שום הסבר. אך מדובר בגלים. ואחרי שיכאב, יבואו ימים שהוא ידעך.
הדחקה ושחרור
לעיתים יש נטייה, בפרט בגיל ההתבגרות, מרוב שכואב, לנעול את הכאב בלב. זה נקרא "הדחקה". הדחקה היא חשובה ומשמעותית והיא מגינה על הנפש שלכם מהצפה. אך כדי שההדחקה לא תנעל את הרגשות חזק מדי, חשוב לפעמים לערוך "ביקורים" בזיכרונות ובמקומות הרגישים ולפרוק את האנרגיה המצטברת. כיצד? בכתיבה, בשמיעת מוזיקה או בנגינה, ביצירה של אומנות, בספורט, בבכי, בריקוד, בתפילה, בשיחה עם מישהו מהמשפחה או עם חבר או חברה.
מעבר לכך, כדי שיהיה "הד" ועיבוד למה שאתם מרגישים - אפשר לקבל עזרה נוספת וכלים. למשל, שיחות קבועות עם מישהו שמכיר אתכם, או עם מישהו שעבר משהו דומה, או עם איש מקצוע מומלץ, שאתם מרגישים איתו בנוח ושאפשר לסמוך עליו.
לקבל עזרה זה לא אומר בהכרח "לחפור ברגשות". לפעמים זו רק הקשבה פשוטה, של הצד השני אליך, או שלך אליו. זו גם יכולה להיות תובנה או דיבור קטן שמשחרר - דמעה, צחוק, ולא יותר.
חמלה לעצמכם
כעת, בתחילת דרך ההתמודדות עם האובדן, חשוב שתנסו לטפל בעצמכם ובגוף שלכם, ממש כמו בתינוק. ברגישות, בתשומת לב לצרכים, ברכות ובהקשבה. אכלו אוכל מזין, מנחם וטוב (גם אם תאכלו בתקופה זו מעט), שתו הרבה מים, הוסיפו זמן מנוחה באמצע היום ולכו לישון מוקדם יותר מהרגיל (אצל חלקכם השינה בתקופה זו לא מספיק טובה, אז כדאי להוסיף לפחות עוד שעה). לכו לשירותים יותר פעמים, כדי לשחרר, להתרוקן. בקשו מגע/חיבוק/מסאז' או לחילופין, שתפו שקשה לכם כעת עם מגע. עשו פעילות גופנית, הליכה או תנועה, תוך שחרור הקול והנשימה.
"לקבל עזרה זה לא אומר בהכרח 'לחפור ברגשות'. לפעמים זו רק הקשבה פשוטה, של הצד השני אליך, או שלך אליו. זו גם יכולה להיות תובנה או דיבור קטן שמשחרר - דמעה, צחוק, ולא יותר"
קשרים
קשרים עם אנשים יכולים להיות ממלאים ויכולים להיות מרוקנים. משום שחשוב שתשמרו על הכוחות בתקופה הזו, חשבו "עם מי כדאי לי להיות בקשר?", התמקדו באנשים שנותנים לכם תחושה טובה עם עצמכם. שהשיח איתם עוזר ומקל. שאתם מרגישים בנוכחותם רוגע בבטן, בלב ובגוף. מהצד השני, התרחקו מאנשים שהשיח איתם מכווץ אתכם או לא נעים. כאלה שלא מבינים. האמינו לתחושות הפנימיות ואל תהססו לבקש את מה שטוב לכם. אפשר לומר כך: "אני יודע שאתה מנסה לעזור לי. אני מודה על זה. אך אין לי את היכולת עכשיו לשמוע/אין לי כוחות להתעסק בזה/משתף שיש לי כתובת קבועה איתה אני מדבר".
באופן אחר, ייתכן שדווקא תרצו שאדם או חבר מסוים ידבר איתכם ויתייחס לאובדן שחוויתם, אך הוא לא יעשה זאת. דעו שזה לא בהכרח בגלל שהוא לא רוצה. לפעמים הוא פשוט לא יודע איך. הוא מפחד להכאיב לכם ולגעת בחלל שבלב. במקרה כזה, נסו אתם לגשת אליו. לדבר, לכתוב הודעה ולבקש זמן משותף.
קראו עוד:
תמיד יישאר
יש אחים שחוששים שיום אחד הזיכרון מהאח שנהרג - ייגמר. שהוא ייעלם מהחיים, יתרחק מהתודעה, שהוא יתאדה. וחשוב להגיד - זה לא יקרה. הזיכרון יהפוך לאט-לאט ממוחשי למופשט, ומהמופשט - תישאר נוכחות ומשמעות שאתם תישאו בלב לעד. כמו עננים שמתפזרים, אך משאירים את השמיים בהירים. אתם תחושו שהוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מכם, ושאפילו ממשיכה מערכת היחסים.
שלם אך לא מושלם
האח שלכם היה משהו מיוחד במינו. לא היה כמוהו וגם לא יהיה כמוהו וכמה זה עצוב שהוא הלך מן העולם. בצד זה, נאמר מאוד בזהירות, הוא היה בן אדם. עם יתרונות, עם חסרונות, שלם ולא מושלם.
כרגע כולם עוטפים אותו באור חיובי בלבד, כי הוא יצא מצורת החיים שלנו, הוא חסר ביותר, הוא "יצא מן המשחק". אך בגלל הקרבה אליו, אתם ראיתם את דמותו השלמה - על כל מי שהוא היה.
אני כותבת את זה, כי יש אחים שכולים שלפעמים מרגישים קצת קטנים על יד דמותו של האח. לפעמים הם מרגישים, שהוא כעת הרבה יותר בולט.
תחושות כאלה של כיווץ, קנאה או חוסר בנראות - הן טבעיות ונורמליות במצב הזה. לכן חשוב שתהיו קשובים לצרכים שלכם, שתבקשו זמן אישי עם אבא או עם אמא, או עם אדם קרוב אחר, שתשקיעו במה שאתם טובים בו, ובעיקר שתדעו שגם אתם מיוחדים במינכם באופן שלכם, ולא צריך שתהיה שום השוואה בין אחיכם לבינכם.
ויכוח וסליחה
קשר בין אחים מתאפיין גם ברגעים של אהבה וגם ברגעים של ריב, מתח וחוסר הבנה. אם האח שלכם יצא למלחמה, אחרי שהייתם באיזה שהוא מתח או מריבה, דעו שזה מצב שיכול לקרות בחיים, שאינכם אשמים חלילה בשום דבר שקרה, ושאינכם אשמים שלא הספקתם לבקש סליחה. ויכוחים הם חלק טבעי של החיים, ומלחמה ומוות זה משהו שאנחנו לא צופים.
זכרו תמיד: אין ספק שכשאחיכם בחר לצאת למלחמה, הוא סלח לכם וידע שתחת הכול שוכנת רק אהבה.
"יש אחים שכולים שמרגישים קצת קטנים על יד דמותו של האח, שכעת הוא הרבה יותר בולט. תחושות כאלה של כיווץ, קנאה או חוסר בנראות - הן טבעיות ונורמליות במצב הזה. אבל דעו שגם אתם מיוחדים במינכם באופן שלכם, ולא צריך שתהיה שום השוואה בין אחיכם לבינכם"
הורים וילדים
לפעמים יש נטייה לילדים לקחת אחריות על מצב הרוח של ההורים. שהם לא ירגישו יותר רע ממה שהם כבר מרגישים. באמת חשוב להיות בהקשבה, ברגישות ובתשומת לב יתרה. אך זכרו: הם ההורים. אתם הילדים. מותר לשתף אותם בקושי ובגעגוע, מותר לבקש מהם דברים, מותר להישען עליהם.
ההורים משתנים
לא פשוט לחוות את השינוי שקורה במשפחה בעקבות השכול ואובדן החיים. כל המשפחה "זזה" וכולם קצת אחרים. מנסים לעכל, להתמודד ומאוד רגישים. ובוודאי שגם ההורים, זה לא קל כשהם משתנים. צריך לדעת שזה נורמלי להרגיש כך, להתגעגע לבית של פעם, כי מי דמיין שהחיים יכולים להשתנות כל כך. צריך כעת הרבה סבלנות והרבה חמלה אחד כלפי השני. לתת ידיים ולנשום עמוק כדי לבנות מחדש, ולבנות טוב, את הפאזל המשפחתי.
להמשיך לחיות
כמה חשוב להמשיך בחיים. על זה האחים והאחיות שלנו נלחמו עם כל החיילים. וזו המשאלה שכל דורות העם היו מאיתנו מבקשים.
דפנה פלר היא עובדת סוציאלית, מנחה נוער, מורים והורים לחינוך מיניות בריאה ולריפוי קשר עם מתבגרים. מחברת הספר "מתבגרת באהבה" (הוצאת ידיעות אחרונות)
