כשאני מציע להורים לבדוק מה קורה בסלולרי של הילדים שלהם גם ללא רשותם, חלקם מביעים הסתייגות מיידית ובדרך כלל עונים: "איך אני יכול להיכנס למרחב הפנימי שלו? זו פגיעה בפרטיות". והם צודקים. אבל מה עדיף, שמירה על הפרטיות או שמירה על הבריאות הנפשית והפיזית?
קראו עוד:
צפייה במה שמתנהל בקבוצות הוואטסאפ של הילדים שלנו, ובסקירת האפליקציות שמותקנות להם על הנייד, היא אכן חדירה לפרטיות. אבל אני רוצה לשאול שאלה: אם הילד או הילדה שלכם, בני שש עד 12, היו מכניסים אדם זר לחדר שלהם, נועלים את החדר ומבקשים שלא תיכנסו - הייתם מאפשרים זאת? הייתם ממשיכים לכבד את פרטיותם ומרחבם האישי?
העידן הדיגיטלי שונה בתכלית מכל מה שהיה מוכר לאורך תולדות האנושות בכל מה שקשור להתפתחותם של ילדים. עד לפני כ-20 או 30 שנים האפשרות של ילדים לקיים תקשורת או פעילות כשהם לבד בחדר הייתה לרוב עם האחים שלהם, או לבד כשהם קוראים ספר או מאזינים למוזיקה. לברי המזל אולי אולי הייתה טלוויזיה בחדר, אבל גם שם האפשרויות היו מוגבלות, ולרוב הורינו ידעו מה אנחנו עושים או רואים.
כיום, כשילד או ילדה נמצאים בחדרם, ברוב רובם של המקרים זה יהיה בצמידות לטלפון הנייד. ובתוך אותו מכשיר חכם שהולך ונהיה חלק בלתי נפרד מחיינו, יש יקום שלם ובלתי נגמר של תכנים מכל הסוגים. יש המון תכנים מצוינים שאליהם היינו רוצים שילדינו יחשפו, אבל לצערנו יש לא פחות תכנים שנעים בטווח של בעייתיים עד מסוכנים.
אין צורך לפרט על הסכנות הנמצאות במכשיר סלולר. ההורה הממוצע יודע שבמכשיר שהילד או הילדה שלו מכניסים לחדרם הפרטי קיימת פורנוגרפיה ללא הגבלה, אפליקציות פוגעניות וסרטונים אלימים שלא מתאימים להם. הצפייה בתכנים שכאלה מייצרת נזקים מיידים אצל ילדים. נכון, במקרים מסוימים ניתן להתקין חסימות שונות ואמצעי התרעה מפני תכנים שכאלה, אבל גם עליהם ניתן להתגבר די בקלות.
אבל, כמעט בלתי אפשרי להתקין התרעות מפני הסכנות האחרות: הקשרים הבעייתיים שעלולים להתפתח דרך קשר דיגיטלי עם אנשים זרים, שלרוב מתחזים לבני גילם של ילדינו, או ההתכתבויות הפוגעניות בוואטסאפ ובאפליקציות נוספות עם חבריהם המוכרים להם אישית, ועם אלה שאינם מכירים מקרוב (חברים שהם בקשר איתם אך לא פגשו פיזית מעולם). מקרי החרם והבריונות מתחילים ומתרחשים לרוב במרחב הזה.
במציאות שבה מרבית הילדים בישראל פעילים בטלפון הסלולרי לפחות ארבע שעות ביום, כולל כניסה למיטה עם המכשיר והתעסקות מלאה בו בשלב טרום השינה, הילדים שלכם חשופים לסכנות שהוזכרו על בסיס יומי. במציאות שבה ילדים הולכים ומסתגרים בחדריהם וממעטים לקיים אינטראקציות חברתיות מוחשיות (מפגש פיזי עם חברים, חוגים ופעילויות, בילוי משפחתי מחוץ לבית ועוד), הסיכוי שהילדים שלכם נמצאים בתוך ג'ונגל של סכנות הוא גבוה במיוחד.
"כמעט בלתי אפשרי להתקין התרעות מפני הקשרים הבעייתיים שעלולים להתפתח דרך קשר דיגיטלי עם אנשים זרים, שלרוב מתחזים לבני גילם של ילדינו, או בהתכתבויות פוגעניות בוואטסאפ. מקרי החרם והבריונות מתחילים ומתרחשים לרוב במרחב הזה"
והבעיה הגדולה ביותר היא שסכנות אלא נסתרות מן העין. אם הילדים שלנו לא ישתפו אותנו - ובהרבה מקרים הם לא משתפים - לרוב אנחנו ההורים כלל לא מודעים אליהן. ילד עלול להיות קורבן לבריונות, להיות בקשר בעייתי עם אדם זר מבוגר, לצפות בתכנים פורנוגרפיים קשים - בלי שבכלל נחשוב שמשהו קורה, בלי שנדע שהילד שלנו בסכנה. במקרים כאלה אנחנו לא נשמע קולות מהחדר, גם לא בקשה לעזרה, לא נראה שום דמות חשודה מסתובבת בבית. הכול כרגיל, כביכול, רק הילד או הילדה שלנו עם הטלפון ביד ועם העיניים במסך.
ילדים בגילי שש עד 12 הם בשלב ביניים מבחינה התפתחותית. זה אומר ששיקול הדעת, החשיבה, זיהוי סכנות והיכולת להתמודד איתן - ממש לא הבשילו. למרביתם אין את היכולת להתמודד עם כל האיומים שמקיפים אותם. אנחנו כהורים חייבים לדבר איתם על המציאות הזו. ללמד אותם להיזהר מסכנות, לדלג על תכנים שלא מותאמים לגילים שלהם, לא לקחת חלק בתופעות של בריונות הרשת, וכמובן ליידע אותנו ההורים בכל דבר ועניין שכזה. ושוב, לא כל הילדים משתפים, לא כל הילדים חושפים בפני הוריהם מה באמת קורה בעולם הפרטי הסלולרי שלהם. חייבת להיות כאן ערנות הורית, התערבות פעילה ושיקול דעת. חייבת להיות גישה אקטיבית של ההורים וזה כולל בדיקת התכנים בטלפון של הילדים.
הורים חייבים לומר לילדיהם, מיד עם שלב קבלת מכשיר הסלולרי הראשון, שיש חוקים וכללים לשימוש בו. עלינו ליזום שיחה ולהסביר ממה להתרחק, מה לספר לנו. אנחנו חייבים לומר להם שהמכשיר הזה פתוח לגישה שלנו, וצריך להסביר גם למה. רוב הילדים לא יאהבו את הרעיון, אבל אנחנו ההורים חייבים להיות מספיק ברורים וחד-משמעיים: זה ההסכם והתנאי לקבלת מכשיר סלולרי.
וזה לא נגמר בשלב מסירת המכשיר, כי חובתנו ההורים לדבר עם הילדים שלנו על הנושא בשגרה. עלינו להתעניין בתכנים שהם נחשפים אליהם, לשאול על השיח בקבוצות הוואטסאפ, ולהזכיר שאנחנו רוצים לדעת על כל אירוע, הודעה או התכתבות שנראים להם חריגים.
ואחרי כל זאת, כן - אני מציע לכל הורה לבצע גם בדיקות ללא נוכחות הילד וללא ידיעתו. כי למרות השיחות והבקשות, אני בטוח שיש התרחשויות שהילדים לא שיתפו אותנו בהן, גם מסוכנות או חריגות, שמתקיימות מדי יום. הורים מוצאים סרטונים קשים במכשירים של הילדים, הורים מגלים התכתבויות אלימות ופוגעניות המחייבות התערבות, הורים מגלים שהילדים שלהם במצוקה והם מסתירים זאת מהסביבה.
אני חייב להדגיש שיש מקום לשיקול דעת, כי לא בכל עניין על ההורים להתערב, ולא כל התכתבות שממנה עולה מריבה בין חברים או תמונה גבולית מצריכים התערבות. אבל כשאנחנו מזהים עניין חריג, זו חובתנו להתערב. שאלו את עצמכם: מה אתם מעדיפים - שמירה על פרטיות, או שמירה על בריאותו הנפשית והפיזית של הילד שלכם?
שרון פאר הוא מרצה ומנחה הורים למתבגרים, מחבר הספר "המתכון לגידול ילדים מוצלחים" עם מיכל דליות
