איך זה להיות מתבגר בימינו? מה חשוב לבני הנוער, מה מקרב ביניהם ומה מרחיק? איך הם תופסים את עצמם, ואיך הם מרגישים כלפי עצמם? שלוש נערות ושלושה נערים פותחים את הנפש, את הסטורי וגם את ארון הבגדים, ונותנים לנו הצצה לעולמם הלא פשוט בכלל של המתבגרים.
הפעם, דיברנו עם יובל אורן, בת 18 מהרצליה, עם הילה גואטה, בת 17.5 מרמת גן, ועם מיקה ולטמן בת ה-15 מרמת השרון. בשבוע הבא - גרסת הבנים.
"אף אחת לא מושלמת": בנות נוער מדברות על דימוי הגוף בגיל ההתבגרות
(צילום: ירון שרון, ירון ברנר)
"גיל ההתבגרות הוא משהו שאנשים מייחסים לו יותר מדי חשיבות", אומרת הילה, שעובדת בבית הקפה של הוריה ופעילה בשבט ירקון של תנועת הצופים, "גיל 17 הוא הכי נדיר שיש. ברור שיש מלא שינויים במצבי רוח ובהתנהגות, בלגנים ושטויות, אבל זה יותר טוב - מלא טוב. כשעליתי לתיכון, פתאום הרגשתי במקום אחר".
קראו עוד:
"אני שלמה עם איך שאני נראית", היא משתפת, "אני בעיקר לא חושבת על זה יותר מידי. פעם היו צוחקים עליי שאני נמוכה, אבל זה סתם, בצחוק. יש לילדים נטייה להיפגע מכל דבר, ואני הכי לא כזאת. הגובה שלי הוא 1.50 מ' ואני מתה עליו. אני לא מתאמנת ואני שונאת לרוץ, אבל אם למשל הייתי רוצה לעבור תהליך של חיטוב או משהו כזה - הייתי עושה את זה. אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי. אבל, גובה זה גם ככה לא משהו שאני יכולה לשנות. פעם כשהיו אומרים לי כזה 'את נמוכה, את נמוכה' אז כן רציתי לגבוה עוד, אבל אז הבנתי שזה הגובה הכי מושלם".
ומה דעתה על מודלים ליופי לכאורה, שהרשתות מוצפות בהן? "יש מלא יפות, כמו נטע אלחמיסטר, בר זומר. גם ירדן ויזל, שיש לה שיער ועיניים בצבע חום. אני חושבת שזה מהמם", היא אומרת, "אני לא מסתכלת עליהן ואומרת 'וואו, הייתי רוצה להיות כמוהן', אבל הן פשוט יפות ומהוות איזשהו מודל ליופי. למישהו שלא מרגיש בנוח עם הגוף שלו הייתי אומרת דבר ראשון, אל תשים על אף אחד - לאף אחד לא אכפת", אומרת הילה, "בימים האלה, בעולם שלנו, כל אחד מסתכל על עצמו. לרוב האנשים לא אכפת מאחרים ולא צריך לייחס חשיבות לדעה של מישהו. הכי חשוב לקבל את עצמך, ואם יש משהו שאתה לא שלם איתו, וזה אפשרי - זו לא בושה לשנות".
"אהיה שלמה בגיל שבו משלימים עם מה שיש"
מיקה, הלומדת בכיתה ט', אוהבת לרקוד, לשיר, לשחק ולשתף ברשתות החברתיות. כמתעמלת אמנותית מקצועית לשעבר, שפרשה ממש טרום הקורונה - ועד אז השתתפה בתחרויות בארץ ובעולם, את השעות אינסופיות של האימונים כמעט בכל יום בשבוע היא החליפה במפגשים עם חברות, ריקוד, וגם קצת זמן לעצמה.
בעקבות ההתעמלות, היא מספרת על עיכוב בגדילה - ועל התגובות לכך מהסביבה. "היו על זה הרבה מילות גנאי. הייתי מאד רזה והיו ילדים שקראו לי אנורקסית. אין מה לעשות - לפעמים ככה ספורטאית מתעמלת נראית. זה היה ממש לא נעים ופוגע, זה היה נושא רגיש באותה תקופה. גם היום אני עדיין בוחנת את עצמי, זה עוד מלווה אותי מהאימונים - לשמור על תזונה בריאה, לעשות ספורט. אני אוהבת להיות בתזוזה ולהפעיל את עצמי", היא אומרת.
"לדעתי מדובר בשלב בחיים שבו אתה מנסה למצוא את עצמך", היא מוסיפה, "אתה מתחיל להבין איזה דברים מעייפים אותך, מה מעציב אותך, מה משמח אותך, מה מלהיב אותך. עוברים עליי כל מיני שינויים, גם בגלל עניין הקורונה. לפעמים יש לי מצבי רוח, זה לא תמיד בא בטוב כל העניין הזה. אף פעם אי אפשר לדעת מה יהיה, מישהו ידע שתהיה קורונה ושניכנס לעולם כזה? או שפתאום יעופו טילים? אני לא יודעת מה יהיה עוד עשר שנים, עוד שנה או עוד יום אחד, אני לא יודעת מה יהיה מחר.
"למישהו שלא מרגיש בנוח עם הגוף שלו הייתי אומרת דבר ראשון, אל תשים על אף אחד, לאף אחד לא אכפת. בעולם שלנו, כל אחד מסתכל על עצמו. לרוב האנשים לא אכפת מאחרים ולא צריך לייחס חשיבות לדעה של מישהו. הכי חשוב לקבל את עצמך, ואם יש משהו שאתה לא שלם איתו, וזה אפשרי, אז זו לא בושה לשנות"
"יש ימים שאני שלמה עם עצמי ויש ימים שלא. זה כל הזמן משתנה, אני יכולה להחמיא לעצמי ולהגיד 'וואו סבבה', ויש ימים שאסתכל ואחשוב 'מה זה?' ברור שיש כאלה שהן מודל, אבל לדעתי מודל היופי צריך להיות בכלל הפנימיות - כל אחד יפה בצורה שלו, כל אחד מיוחד בדרך שלו, אבל בסוף האופי הוא מה שקובע", היא אומרת. "שמתי לב לזה שהרבה נערים ונערות עוברים את זה, הייתי בשוק כי פעם חשבתי שרק אני מתמודדת עם הדברים האלה, עם הרגעים האלה שאת מסתכלת במראה, מה את רואה, מה את אוהבת ומה אתה לא. כל פעם יש לי ביקורת על משהו אחר. פעם על הבטן, פעם על הידיים, פעם על הרגליים, אבל זה משתנה. אז אני לא יודעת אם אהיה שלמה עם עצמי כשאני אהיה גדולה. אני מקווה מאוד שכן. זה בטח יבוא בגיל שאתה כזה משלים עם עצמך ועם מה שיש".
"לכל אחד יש את השיט שלו, בכל גזרה ומידה"
"אני לא עברתי את גיל ההתבגרות כמו שצריך, אני בונה עליו שיגיע אחרי הצבא", משתפת יובל, "אולי בטיול שעושים אחרי. בבית הספר לא הסתדרתי ממש חברתית. רוב החברים שלי לא היו משם, או משכבת הגיל שלי, חלק אפילו לא גרים באותה עיר. כשאנחנו נפגשים אנחנו נהנים מהזמן יחד, ומדברים הרבה. אנחנו לא בעניין של לצאת למסיבות רועשות.
"לעומת איך שנראיתי לפני חצי שנה, אני אוהבת את עצמי יותר", היא מספרת, "אבל אני אף פעם לא אחשוב שאני יפה. אני יודעת שלכל אחד יש את השיט שלו. עבדתי בחנות בגדים, ביליתי כל היום בתאי מדידה וראיתי בנות עם בעיות של דימוי גוף, בכל גזרה, בכל מידה, בכל גובה. הכי כיף היה כשאחת חסרת ביטחון אמרה 'תקשיבי, עליתי 20 ק"ג', אבל בסוף היא יצאה עם שקית ועם חיוך".
יובל משתפת עוד כי על אף שהיא כמעט שלא מצטלמת, "אין מצב לצלם תמונה בלי פילטר, הוא חבר". ולגבי אותם מודלים נחשקים של יופי היא אומרת: "את הנורמה קובע מי שתולה את השלטים באיילון, מי שמפיק את הפרסומות, מי שבא ומגדיר - 'זה יפה וזה לא יפה'. עד לפני שנה וחצי לא הסכמתי ללכת עם מכנסיים קצרים, זה הגיע למצב שגם באמצע אוגוסט שיא החום, הלכנו לים ואני לבשתי ג'ינס ארוך. זה הגיע מהמקום הזה של מישהי שיורדת עלייך ואז עוד מישהי, וזה אומר ככה וההוא מסתכל במבט כזה, ואז את אומרת, 'אוקיי, אני לא מידה סמול ואקסטרה סמול, אני לא בנורמה של היופי'.
"אם יש דבר שאני מחכה לו זה לרגע שאני אמצא את הנחלה שלי", היא מוסיפה, "את הסביבה הקבועה שלי, עם האנשים שעושים לי טוב. גם היום כשאני נמצאת עם האנשים האלה, הרבה יותר טוב לי עם עצמי. אני הרבה יותר בסדר עם מי שאני. העצה שהייתי נותנת היא למצוא את האיזון, להבין מה הגבול שלך מול עצמך ולא לעבור אותו. גם לגבי מה שאת מוכנה לעשות בשביל לשנות את זה".
