בשיתוף תלמה
(צילום: שחר גולדשטיין)
ב-1982, מלחמת לבנון הראשונה התחוללה בשיא עוזה. כוח גולני שעליו נמנה חנוך בודין, אז חייל בן 20, יצא לחלץ כוח שריון שנתקל בקומנדו הסורי. משימת החילוץ הופכת לרגעים לכאוס מוחלט עם ירי מסיבי, פצועים והרוגים מקרב כוחותינו. פתאום, באבחה, פוגע פגז ישירות בידו הימנית של בודין וקוטע אותה. החייל הצעיר, שנמצא בהכרה מלאה, מבין באותה שנייה שמה שהיה לא יהיה כבר.
שנתיים בדיוק אחרי הפציעה ניצב בודין בגאון על הפודיום של המשחקים הפראלימפיים ומקבל מדליית ארד בענף השחייה. ארבע שנים מאוחר יותר, במשחקי 1988, הוא כבר מתכבד לענוד על צווארו את מדליית הזהב. עד 1992 הוא מספיק לקחת הביתה שמונה מדליות פראלימפיות.
"החיים שלנו רצופים משברים מסוגים שונים. רובם קטנים ומיעוטם יכולים להיות מאוד משמעותיים, עד כדי פגיעה קשה בשגרת חיינו", הוא אומר כיום, בתום קריירה ספורטיבית מפוארת בת 20 שנה, "החלק החשוב ביותר בהצלחה אינו מספר הפעמים שבהן אנחנו עלולים ליפול או להיכשל. הוא דווקא טמון ביכולת שלנו להתרומם מחדש ולהתמודד שוב. ההתמודדות המחודשת עלולה להוביל אותנו לנפילה חוזרת, ומסיבה זו רבים מאוד הם אלה שמפסידים, ומספרם של המנצחים קטן".
מה למדת מהניסיון ארוך השנים שלך?
"שאין הצלחה בלי נפילות בדרך. אם זה בחיי היום יום, בבית הספר ועם החברים, אם זה בלימודים, בחוגים שאנחנו אוהבים או בחתירה לניצחון ומדליית זהב, אם זה בגידול ילדינו ואם זה בעבודה, הן כעובדים והן כמנהלים. ביוני 1982, כשצה"ל נכנס ללבנון, הייתי בן 20, גבוה, חזק, נאה, בריא, מלא ביטחון עצמי, וכן, אפילו קצת שחצן, יודע שאני יכול לעשות הכל. הפגז שפגע בי וקטע את ידי הימנית הפך את חיי באחת. בכל נקודה בחיי, מרגע הפציעה, דרך תהליך השיקום הארוך – שנמשך עד היום, הספורט, הכל מלא בפרטים קטנים שלכל אחד מהם יש משמעות עצומה להצלחה".
בודין מספר ש"ביום הראשון בבית החולים הבנתי שהחיים שלי כבר לא יהיו אותו דבר, ומיד התחלתי את דרכי החדשה. הנה אני, בן רביעי למשפחה בת ארבעה בנים, שההורים שלו שרדו את השואה והגיעו לישראל להקים את המדינה ולהילחם עליה, מתחיל את המלחמה הארוכה שלי על החיים. הדרך הייתה ארוכה וכואבת, מלימוד השימוש ביד שמאל הלא דומיננטית, דרך שימוש בתותבת ועד לקריירה בינלאומית עשירה כשחיין פאראלימפי. שמונה מדליות פאראלימפיות, מתוכן שתיים זהב, שבירת שני שיאים עולמיים, הכבוד העצום של הדלקת הלפיד במשחקי המכבייה ה-13 – כל אלה מספרים את הדרך. הקמתי משפחה לתפארת ויש לי שני בנים ששירתו ביחידות הכי קרביות בצבא ותורמים כל יום את תרומתם הצנועה אבל האדירה למדינת ישראל.
"ב-2009 השתתפתי בתוכנית הריאליטי הפופולרית 'הישרדות', וגם שם הבאתי את הדרך שלי: דרך ההתמדה, ההתמודדות והניצחון. אומרים שהייתי אחת הדמויות הכי משמעותיות בתולדות התוכנית. עד היום עוצרים אותי ברחוב כדי להחמיא ולציין את הדרך. גם בניתי קריירה עשירה וארוכה בשוק ההון, כשאני תמיד יודע לכוון את עצמי ואת הצוותים שלי לדרך שבה אני מאמין. אני קורא לדרך הזאת 'להפוך את החיסרון ליתרון' ועל זה אני מרצה כבר הרבה שנים".
איך מייצרים תחושת מסוגלות במצבי משבר כמו במקרה שלך?
"העצמה היא מילה גדולה ולא תמיד ניתן ללמד אותה. הדרך הטובה ביותר לייצר תחושת מסוגלות היא התפתחות אישית ושימוש בידע ובניסיון של כאלה שיש להם גם את היכולת להסביר אותה בצורה ברורה, מעשית וכריזמטית. החשיבות של כל אחד ואחת מאיתנו בחברה היא עצומה. המעורבות, המנהיגות, העשייה, השיתוף – במיוחד במקומות שבהם אנחנו בוחרים להתנדב או להוביל. לכל יחיד יש את המקום שלו, ובעולם העשייה והנתינה כל תרומה, ולו הקטנה ביותר, יוצרת את השלם הגדול. כל יחיד בפאזל העצום יוצר את ההצלחה ואת הסיפוק שאנחנו מבקשים לעצמנו".
בודין מעורר ההשראה נבחר לשמש כמנטור בקמפיין "בוקר טוב יותר" – שיתוף פעולה בין "ידיעות אחרונות", ynet וחברת תלמה – בו נחשפו בשבועות האחרונות סיפוריהם של בני נוער שמצטיינים בתחומים שונים, ושום מגבלה או מכשול לא יכולים לעצור אותם. במסגרת זו הוא לקח חלק בפאנל אולפן מיוחד שנערך בזום עם שניים ממשתתפי הפרויקט, עומרי ברגמן (15) – המשחק כדורסל על כיסא גלגלים, ואלמוג קמינר (14) – סגן אלוף ישראל בג'ודו.
בתשובה לשאלותיו של עומרי, "מתי לראשונה התחלת להתעסק בספורט ומאיפה מגיע כוח הרצון שלך להצליח?", השיב בודין: "תמיד הייתי ספורטאי. שיחקתי גם כדורגל וגם כדורסל. אבל מה שגרם לי להפוך את הספורט למרכיב העיקרי של חיי היה הרצון להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי אחרי הפציעה. עד גיל 20 הייתי בריא ושלם ופתאום זה לא היה כך. רציתי למצוא את הדרך האישית להתגבר על הקשיים ועל חוסר המסוגלות כביכול. הזכייה בתחרויות השחייה הייתה דבר מתבקש, אבל היא הגיעה גם בזכות חברים שמשכו אותי לענף. התחלתי, ראיתי שטוב לי והמשכתי עם זה. הצלחתי להגיע לקריטריון של האולימפיאדה ב-1984, וכשראיתי שאני יכול זה רק משך אותי פנימה – והקריירה הזו נמשכה 20 שנה".
בהמשך שאל אלמוג: "איך היה המעבר מספורט קבוצתי כמו כדורגל וכדורסל לספורט יחידני כמו שחייה?" בודין השיב: "לכל אחד מהם יש את היתרונות שלו. כשאתה עושה ספורט יחידני אתה לא יכול להטיל את האשמה על אף אחד אחר במקרה של כישלון. אתה האחראי הראשי, לטוב ולרע. מאוד אהבתי את השקט שיש בשחייה, כשאני אחראי לעצמי, אני הגורם המשמעותי ביותר שלוקח את כל האחריות עליו".
ומה המסר העיקרי שהוא רוצה להעביר? "המוטו שלי הוא לא להצטער על העבר, אלא ללמוד ממנו, לתקן ותמיד להמשיך קדימה. כל כישלון, קטן כגדול, רק מלמד אותנו ודוחף אותנו להתרומם ולנוע קדימה אל ההצלחה".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
פורסם לראשונה: 07:33, 11.02.21
