בימים אלה של חלוקת תעודות מחצית בבתי הספר, נזכרתי במשהו שקרה לחבר שלי בכיתה ו'. נזכרתי בזה משום שבזמנו כל כך נפגעתי בשבילו, והסיפור שלו ליווה אותי. היום, כשאני מחנך תלמידים, אני גם מבין למה.
קראו עוד:
זה היה ביום חלוקת התעודות. חבר שלי ואני חזרנו מבית הספר לבית שלו. היו לו הורים שעבדו באוניברסיטת חיפה, אבא שלו פרופסור ואימא דוקטור. אני לא בדיוק זוכר את ההתמחויות שלהם, רק שהם היו אקדמאים שידעו דבר אחד או שניים על הישגיות.
גם הבן שלהם, חבר שלי, היה תלמיד ממש טוב. הוא היה מעולה במקצועות הריאליים, וראיתי את התעודה שלו כשהוא קרא אותה - היו בה מאיות וכמה 95. היו לי חברים שהיו מוכרים כליה בשביל תעודה כזו. ואני זוכר שבדרך אליו קצת קינאתי כי חשבתי על התגובה של ההורים שלו כשהם יראו את התעודה, וכמה גאים הם יהיו. אימא שלו חזרה מהעבודה, ואז גם אבא שלו, שביקש לראות את התעודה וקרא בה. ואז הוא שאל אותו: "איך זה שקיבלת רק 80 במתמטיקה? אנחנו משקיעים כל כך הרבה בלימודים שלך וזה מה שקיבלת?".
אני הייתי בהלם מוחלט, לזה ממש לא ציפיתי. כעסתי על האבא הזה, שאפילו שהבן שלו נבחר למצטיין שכבתי, הוא לא היה מרוצה כי הוא לא השיג 100 עגול. ואז חזרתי לבית שלי, עם התעודה שלי, שהייתה פאר הבינוניות. היו בה שביעיות ושישיות, וקצת שמיניות, ורק בספורט קיבלתי יותר מ-90. עם תעודה כמו שלי, חבר שלי בכלל לא היה מתקרב לבית שלו. בניגוד אליו, ההורים שלי חיבקו אותי ואמרו לי שהם גאים בי. אני ידעתי שאני שווה מבחינתם הרבה יותר מהשקלול הסופי של התעודה שלי, שאני גדול יותר מכל ציון או מספר שיהיה בתעודה הזו.
שלא תתבלבלו, אני לא נגד הישגיות והצטיינות. להיפך. מי שיש לו את הכישרון והכלים והיכולת להצטיין צריך לדעת איך לממש את אותם כך שיתבטאו גם בציונים בתעודה. אבל יש ברגע הזה, דווקא ברגע הזה שבו תלמיד חוזר הביתה עם התעודה, ומראה אותה להוריו בציפייה, הזדמנות מצוינת להעביר לילדים שלהם את המסר הבא: הלימודים שלכם מאוד חשובים לנו, אבל אתם הכי חשובים לנו. אנחנו נקבל ונאהב אותכם בכל אופן ובכל ציון.
שמעתי כבר מכמה הורים חכמים, שכשהילד שלהם חוזר מבית הספר, לפני שהם בכלל פותחים את התעודה, הם נותנים לו חיבוק ונשיקה. הם מראים לו שהם אוהבים בגלל מי שהוא ומה שהוא, ורק אז הם מתפנים לעיין בתעודה.
ושוב, אל תטעו הורים יקרים, אין כאן הפחתה בחשיבות ההישגיות של התעודה, אלא רק יצירת איזונים נכונים. החזרת הנורמטיביות ליחסים הבריאים שצריכים להיות בין ילדים לבין הוריהם, כשהם נותנים להם את התחושה שעם או בלי התעודה, הם מקבלים אותם.
זה בעיניי המסר החשוב ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם ביום חלוקת התעודות. הדימוי שלהם, וההסתכלות שלכם על העולם כשהם כל כך צריכים אתכם. אלה דברים משמעותיים ועוצמתיים שלא קשורים בכלל לכמה יחידות עשיתם במתמטיקה, או כמה הוצאתם במחשבים.
בתור מחנך אני יכול לומר: דווקא עכשיו זה הזמן להראות לילדים שלכם מה אתם מרגישים כלפיהם. דווקא עכשיו זה הזמן לבנות להם את הדימוי העצמי ולטפל בכל הסדקים. אנחנו אוהבים אתכם ילדים וילדות שלנו, ואת העובדה הזו גם מיליון תעודות לא יוכלו לשנות.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לארבעה ילדים
