כבר כמעט שנתיים שמשפחת בינה מרמת גן מטיילת בעולם. בזמן הזה הם הספיקו לדרוך ביותר מ-20 מדינות ב-4 יבשות והזרוע עוד נטויה.
שני (40), מהנדסת מכונות, וניר (44), מנהל פרויקטים, לא היו צריכים לשכנע האחד את השנייה לצאת למסע. שניהם היו חדורי מטרה לעשות זאת, ולהעניק לעצמם ולילדיהם, אוריין (16), אוראל (13) ואור (10), מתנה של פעם בחיים.
"עוד לפני המלחמה חיפשתי משמעות לחיים. הרגשתי שהשגרה בשילוב עם לחץ וסטרס שוחקים אותי", מספרת שני. ״"התחלתי לראות סרטוני העצמה, וכל הזמן נשאלה השאלה - כשנגיע, אם נגיע, לגיל זקנה ונסתכל לאחור, האם נוכל לומר שעשינו והשגנו את מה שרצינו? מכיוון שתמיד יהיה תירוצים לדחות את החלומות שלנו, יש משפט שאני שמה לי כמנטרה: DO IT NOW! Sometimes later becomes NEVER".
לא היו לכם בכלל פחדים מפני המהלך הזה?ֿֿ
ניר: "יש הרבה מחשבות שמולידות פחדים, אבל עוד לפני שיצאנו למסע, עברנו תהליך של שינוי תפיסתי. הבנו שהחיים קצרים ושכל מה שיש לנו זה את ה'עכשיו'. טיילנו כמשפחה גם לפני המסע, כמה פעמים בשנה, וזה עבד מצוין. הטיולים האלה נתנו לנו את הביטחון שזה יכול לעבוד".
שני: "פשוט זרמנו בהכי צ'יל שיש ולקחנו את זה בהתחלה כניסוי: אם יסתדר - נמשיך, אם לא יסתדר ונסבול - תמיד יש לאן לחזור. במקרה הכי גרוע, זה טיול קצר וחוזרים לשגרה המוכרת. היום אנחנו מרגישים שזה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות לעצמנו כמשפחה, ואני אומרת את זה בגאווה גדולה".
לכתבות נוספות במדור "מסע משפחתי":
הם מגדירים את עצמם כ"משפחה על סטרואידים במוד של מוצ'ילרים". הם אומנם הורים בעשור החמישי לחייהם, אבל במובנים רבים הם מתנהלים כמו חבר׳ה צעירים שרק השתחררו מהצבא, ומוכנים לטרוף את העולם. בעוד שמשפחות אחרות המטיילות בעולם תקופות ארוכות, משלבות תקופות נסטיג (שהייה ממושכת במקום אחד), משפחת בינה לא מבזבזת זמן ולא "נתקעת" במקום אחד. "החיים קצרים" זה לא עוד ביטוי אצלם. הם חיים את חיי המסע בעוצמה כי "לך תדע מה יהיה מחר".
שני: "אנחנו מאוד שונים מהמשפחות המטיילות שהכרנו. על אף שחשוב לנו לסמן וי באטרקציות המתויירות, אנחנו משתדלים גם לצאת מ'מסלול החומוס' המוכר, בו הולכים מרבית הישראלים והתיירים בכלל. אנחנו מנסים כמה שיותר לישון באזורים של המקומיים ועם המקומיים, לחוות את החיים והתרבות כמו התושבים במקום. זה מייצר לילדים חברים מכל המדינות והתרבויות, ולמרות השפות השונות הם מתקשרים נהדר".
איפה טיילתם עד היום?
ניר: "התחלנו בדובאי ואבו דאבי, הודו, סרי לנקה, מלדיביים, תאילנד, ויטנאם, אוסטרליה, טזמניה, ארה"ב, קנדה, קרוז בבהאמס והקריביים, מדריד, הרפובליקה הדומיניקנית, פרו, אורגוואי, ארגנטינה וברזיל. עכשיו אנחנו בארובה".
איזו מדינה הייתה הכי מיוחדת מבחינתכם?
שני: "היו כמה אבל הוואי היא ללא ספק אחת המדינות הכי מיוחדות. זו מדינה עם נוף ואקלים שונה בכל אזור. יש מדבר, יש הרי געש".
ניר: "בדיוק כשהגענו, הר הגעש התעורר והלבה פרצה. היה מדהים לראות את זה. יש הרים עם שלג בקצה, חופי ים עם חול שחור מדהים וחופי ים עם חול לבן צח ואפילו חוף ירוק. יש יערות גשם ומפלים יפהפיים. וכמובן, התרבות של הפולינזים, המקומיים, עם הריקודים והמסורת, מאוד מיוחדת".
מינימום הוצאות כלכליות
אחד החסמים העומדים בפני משפחות שרוצות לצאת למסע בעולם הוא החסם הכלכלי. מאיפה תביאו את הכסף לטיול כל כך ארוך עם ילדים? איך תשלמו עם לינה, מזון, נסיעות וכניסה לאתרים במשך תקופה כל כך ארוכה?
גם משפחת בינה ניצבה בפני האתגר הזה. בהתחלה הם תכננו לטייל רק באסיה, בגלל העלויות הנמוכות יחסית, ולחזור לישראל תוך שנה מקסימום - אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.
״כשהגענו לווייטנאם, חיפשנו טיסות מוזלות ליעד הבא במזרח", מספרת שני, "פתאום אוראל, שהיה אז רק בן 11, מצא טיסה שהייתה זולה בהרבה מהטיסות ליעדים באסיה, וככה מצאנו את עצמנו בסידני, אוסטרליה".
שינוי רציני בתכניות.
שני: "לגמרי, וזה גם חלק מהיופי של המסע, פשוט לדעת לזרום ולא לתכנן רחוק מדי. אנחנו מתכננים איפה נהיה בשבוע הקרוב בלבד. אחרי השבוע הזה הכול יכול להשתנות".
ואיך אוסטרליה משתלבת עם השאיפה לטייל ביעדים זולים?
ניר: "בהתחלה באמת הייתה התלבטות בגלל התקציב, אבל אז גילינו על המשפחות המארחות, ששינו לנו את כל סגנון המסע".
משפחות מארחות?
"כן, מדובר באנשים מדהימים, מעריצי ארץ ישראל, נוצרים ויהודים אוונגליסטים, מפיצי אהבת חינם ולב ענק. המשפחות הללו פותחות את ביתן לישראלים ללא תמורה, בדרך כלל לתרמילאים שמטיילים לבד".
לא חששתם להתארח אצל משפחות זרות?
שני: "בהתחלה כן אבל אחרי המשפחה הראשונה ואחרי שהבנו את הקונספט, פשוט התאהבנו. היינו אצל עשרות משפחות לאורך כל המסע, באוסטרליה וארה"ב ואפילו בדרום אמריקה. זכינו להתגורר אצל משפחה סינית, משפחה פולינזית, משפחה אנגלית ומשפחה אמריקנית. התנאים מדהימים. מבחינתנו זה מלון עשרה כוכבים. יש משפחות שגרות בעיר, אחרות גרות בחווה. יש משפחות עם ילדים שיצרו חברויות מדהימות עם הילדים שלנו. היה גם זוג מבוגרים שלקח את תפקיד הסבים המפנקים".
ניר: "בגלל שהמשפחות הללו מאוד פרו ישראל, היינו מכינים להם ארוחת בוקר ישראלית שקשוקה, משתפים חוויות מהארץ וגם לומדים רבות על החיים באותו אזור. כל משפחה זה עולם ומלואו, ולכל משפחה יש את הסגנון שלה".
ספרו על משפחה אחת מעניינת שהתארחתם אצלה.
ניר: "אחת המשפחות התגוררה בחווה ענקית בגודל של כל גוש דן, שנמצאת בסוף העולם ימינה, בקווינסלנד אוסטרליה. מהחלון רואים להקת קנגורו, בבוקר אוספים ביצים טריות מהלול, רוכבים על הסוסים, ויוצאים לדוג בנהר שנמצא ליד הבית. נוסעים על הטרקטורון בשביל לסדר את עדר הפרות או סתם נהנים ממה שהטבע מציע".
שני: "עוד חוויה שלא נשכח הייתה אצל משפחה פולינזית הוואית. יצרנו שרשרת פרחים בסגנון הוואי. הילדים קטפו את הפרחים ולמדו כיצד לשמר ואיך להכין. פרח בצד ימין מסמל רווק/ה ופרח בצד שמאל מסמל נשוי/אה, רקדנו ריקודי הולה, ולמדנו רבות על החיים המקומיים באזור".
ניר: "כמובן, כמשפחה עירונית שאוהבת לטייל בערים הגדולות, התארחנו אצל לא מעט משפחות שאירחו אותנו בעיר וזה היה נפלא. גילינו אזורים בעיר שלא היינו מכירים אם היינו מגיעים כתיירים".
שני: "בדרום אמריקה למשל גילינו אורח חיים ממש שונה. פתאום באחת בצהריים, אמצע יום חול, כל בני הקהילה עוזבים את העבודה שלהם ונפגשים לסיאסטה וארוחת צהריים. אני מסתכלת בשעון וחושבת לעצמי: איפה בארץ אני יכולה לקחת פסק זמן כזה באמצע היום? רק אחר כך הבנו שאחרי הצהריים הם חוזרים לעבוד עד שמונה בערב ולכן ארוחות הערב מאוד מאוחרות".
אז את עניין הלינה חסכתם אבל זה עדיין לא זול. כמה כסף צריך בשביל לצאת למסע בעולם?
ניר: "העלות משתנה ממדינה למדינה והיא גם תלויה מאוד בסגנון הטיול שלנו באותה מדינה. זה נע בין 4,000-3,000 דולר בממוצע לחודש, שזה פחות מהעלות החודשית של המחייה בארץ".
ואיך אתם מממנים את זה?
"שני עובדת בהייטק, מרחוק, בחצי משרה. אם צריך, אנחנו משתמשים גם בחסכונות שלנו, מתוך הבנה שאנחנו מעדיפים לצבור חוויות במסע של החיים, שלא יישכחו לעולם, על פני צבירת רכוש".
מה יהיה עם הבגרויות?
אתם מטיילים כבר תקופה ארוכה עם שני מתבגרים. אתם לא חוששים שהם משלמים מחיר כבד על ההרפתקה הזו?
ניר: "נכון לעכשיו, הדבר היחיד שבו אנחנו מרגישים שהילדים משלמים 'מחיר', זה העניין של הבגרויות וחוויית התיכון. ברגע שהופכים למתבגרים, עולה הצורך להיות עם חברה באותו הגיל. ולכן בכל מקום שבו נפגשנו עם משפחות, הילדים ישר יצרו אינטראקציה. בנוסף, הילדים שומרים על קשר הדוק עם החברים והמשפחה מהארץ ועם החברים שצברו מסביב לעולם".
שני: "אני חושבת שבגלל שאנחנו נעים בקצב גבוה ממקום למקום, כל הזמן יש תחושה של עשייה. אנחנו עסוקים בלמלא את היום באטרקציות שונות ומה שהכי מחזק אותם זה הם עצמם. הם החברים הכי טובים".
ובכל זאת, אתם לא מוטרדים מזה שהילדים לא בבית ספר?
ניר: "בכלל לא. בית הספר שבו לומדים הקטנים שומר איתנו על קשר רציף והמורות מדהימות. הן שולחות לנו חומרי לימוד ודפי סיכום. פעמיים בשבוע אנחנו מקדישים ללימודים, והילדים לומדים את מקצועות הליבה: מתמטיקה, עברית, לשון ואנגלית, שהודות למסע הם כבר מדברים מצוין.
שני: "אוריין בתיכון אז היא לומדת גם פיזיקה אבל שאלת הבגרויות שלה עדיין לא פתורה. טרם מצאנו משפחות עם מתבגרים שמצאו את השיטה הנכונה לשלב בגרויות עם מסע בעולם. בארץ, לצערי, לא ניתן לגשת לבחינות הבגרות מרחוק".
האם הילדים מעורבים בהחלטות המסע?
שני: "מבחינתנו, הילדים הם חלק בלתי נפרד בתכנון המסע ולכל אחד יש תפקיד. אוריין בת 16 והיא אחראית לתכנן מסלול ואטרקציות עיקריות בכל אזור שאנחנו מגיעים אליו. היא בודקת בהמון אתרים של מטיילים וברשתות החברתיות. היא גם הצלמת של המשפחה, ומעדכנת את האינסטגרם שלנו. היא למדה לזרום עם שינויים, לדעת איך להתנהל נכון, לבנות תוכנית ולתקשר עם אנשים. היא מדברת אנגלית ברמה גבוהה מאוד.
"אוראל בן ה-13 הפך מילד לנער מתבגר וזה מאוד ניכר. הוא אחראי למציאת דילים שווים. הוא פותח VPN למציאת הטיסות הזולות ממקום למקום, ולפי זה אנחנו נודדים. הוא גם מוצא מקומות לינה אלטרנטיביים בבוקינג וב- Airbnb, עושה סקירה מקיפה של מה שקורה בכל מדינה שמגיעים אליה, מוצא לנו איפה הכי כדאי להמיר לכסף המקומי ומה השער הטוב ביותר. הוא אנציקלופדיית גוגל של הבית".
גאים להיות ישראלים
הם מטיילים עם חמש מזוודות טרולי קטנות ושני תיקי גב. "בהתחלה לקחנו מזוודות גדולות וזה היה סיוט במעברים בין יעדים", מספרת שני. "עד שהבנו שהחוכמה היא במינימליזם".
"לא צריך יותר מדי דברים. תמיד אפשר לקנות ולהחליף, וזה עדיין יעלה פחות מתשלום עבור מזוודה בטיסה", מוסיף ניר. "לומדים להסתדר עם כמה שפחות ציוד, לא עושים שופינג כמעט בכלל, וכל דבר שחסר ניתן לרכוש בכל מקום ובמחירים שתמיד יותר נמוכים מהארץ".
המלחמה בישראל לא השפיעה על התכניות שלכם?
ניר: "ברור שהשפיעה. באוקטובר, כמעט שנה אחרי שיצאנו למסע ומיד אחרי שפרצה המלחמה, חזרנו לארץ. הרגשנו צורך להיות עם המשפחה והחברים, להזדהות ולהתנדב. אחרי כמעט שלושה חודשים, שבמהלכם היו טילים גם במרכז, והילדים חוו את האזעקות ואת שגרת המלחמה, החלטנו להמשיך את המסע. לא רצינו שהילדים ימשיכו לחיות עם הסטרס הזה".
אתם לא חוששים לטייל בעולם בתקופה הזו?
ניר: "התלבטנו האם להוריד פרופיל בחו"ל ולהסתיר סממנים יהודיים וישראליים. בגלל שאנחנו משפחה עם ילדים, היו מקומות, בעיקר באירופה, שהחלטנו לא לבקר בהם והצנענו את היותנו ישראלים ופחות דיברנו בעברית. לעומת זאת, היו מדינות אחרות, בעיקר במדינות הרפובליקניות בארה״ב וגם בדרום אמריקה, שהרגשנו מאוד בטוחים".
שני: "הרגשנו גאווה גדולה להיות ישראלים יהודים, ואפילו הגענו להפגנות פרו ישראליות להחזרת החטופים שהתקיימו באורלנדו ובפלורידה. הנוכחות שם הייתה חשובה עבורנו וזה נתן לנו גם הרגשה של חיזוק ושייכות".
לדעתכם, האם מסע בעולם מתאים לכולם?
שני: "בפוסטים ובסטוריז זה תמיד נראה ורוד ומהמם אבל מסע כזה הוא מורכב, מאתגר ואינטנסיבי וברור שיש עליות וירידות. לפעמים סתם צריכים את הפרטיות והשקט האישי, ממש כמו בחיים האמיתיים, אבל אם מסתכלים במבט לאחור, זה הדבר הטוב ביותר שעשינו לעצמנו כמשפחה לנו ולילדים".
הצטרפו לקבוצה בפייסבוק: "משפחות במסע בעולם - הקהילה"
