במבט ראשון חיבוקי הוא בסך הכול בובה. עוד צעצוע שילדים קטנים אוהבים וזונחים בבגרותם. אבל חיבוקי, מתברר, הוא הרבה יותר מזה. הבובה הזו היא כלי משמעותי בתוכנית התערבות אסטרטגית מניעתית להפחתת חרדה ומצוקה בקרב ילדים שעברו טראומה.
לכל בובות החיבוקי עיניים עצובות, זרועות ארוכות עם סקוץ' ופנים של חצי כלבלב- חצי אדם. העיניים מאפשרות לילד להרגיש שהוא לא לבד עם העצב שלו. הנה, חיבוקי מרגיש בדיוק כמוהו. הזרועות מאפשרות לבובה לחבק את הילד, ולילד לחבק אותה והפרצוף מחזק את היכולת של הילד להיקשר לבובה, ולהשליך את הרגשות שלו עליה.
הפרוטוקול הטיפולי מורכב משני שלבים: בשלב הראשון, שואלים את הילדים איך חיבוקי מרגיש. הילדים אומרים שחיבוקי עצוב ומשליכים עליו את עולמם - חיבוקי מפחד מטילים, חיבוקי מתגעגע לאבא שנהרג, לחברים, חיבוקי מפחד וכדומה. בשלב השני, אחרי שהילד משליך את רגשותיו על הבובה, מבקשים ממנו לטפל בה. אם חיבוקי מפחד לישון בלילה - תחבק אותו. אם הוא מתגעגע - תשיר לו שיר ותרגיע אותו. אם הוא לא רוצה לאכול - נסה לשבת לאכול יחד איתו.
ההורים מקבלים הדרכה לעודד את הילד לטפל בבובה. דרך הטיפול בבובה, הילד מטפל בעצמו. למה זה קורה? שלוש סיבות:
1. תפקיד אקטיבי. הילד צריך לטפל במישהו וזה מעצים אותו. התמודדות אקטיבית היא העדיפה במצבים של טראומה. כשנדרשים לטפל באחר הופכים לפחות פסיביים ופחות חרדים.
2. הסטת קשב. תשומת הלב של הילד מופנית למצוקה ולכאב של חיבוקי. הריכוז שלו מוסט מהחרדות שלו עצמו למשהו טיפולי.
3. הטיפול והמשחק עם הבובה מאפשרים לילד להשליך את רגשותיו עליה. למשחק השלכתי כשלעצמו יש כבר אלמנט טיפולי.
קראו עוד:
התוכנית פותחה במהלך מלחמת לבנון השנייה על ידי ד"ר שי חן גל, הפסיכולוג הראשי של קבוצת "עמל ומעבר", ועל ידי פרופ' אבי שדה. החל ממבצע עופרת יצוקה ב-2010 משרד החינוך בשיתוף אשלים אימץ את הפרויקט והפעיל אותו בקרב עשרות אלפי ילדים בדרום.
"היתרון הכי גדול של ההתערבות הטיפולית 'חיבוקי' הוא שאפשר לעשות את הפרויקט לאלפי ילדים בזמן קצר, ואין צורך במערך טיפולי רחב שיתפעל את זה", מסביר ד"ר חן גל. "ערכנו מחקר בקרב ילדים שעברו טראומה של מלחמה וראינו ש-60-70% מהילדים שקיבלו את חיבוקי הפגינו פחות חרדה ומצוקה בהשוואה לילדים שלא קיבלו את הבובה.
ד"ר שי חן גלצילום: שחר פליישמן"חיבוקי גם הפחית את הצורך בטיפול בהמשך. עוד מצאנו שמה שמשפיע על הפחתת החרדה והמצוקה הוא היקף הטיפול בבובה. ככל שהילד מטפל בבובה יותר, כך החרדה שלו פוחתת. זאת כיום ההתערבות היחידה בעולם שניתן לתת לאלפי ילדים בזמן קצר, ומוכחת מחקרית".
"חיבוקי הפחית את הצורך בטיפול בהמשך. מצאנו שמה שמשפיע על הפחתת החרדה והמצוקה הוא היקף הטיפול בבובה. ככל שהילד מטפל בבובה יותר, כך החרדה שלו פוחתת. זאת כיום ההתערבות היחידה בעולם שניתן לתת לאלפי ילדים בזמן קצר"
הבובה קנתה לעצמה שם עולמי כי ילדים שחוו טראומה מזעזעת, למרבה הצער הכאב, יש גם במקומות אחרים. "אחרי הצונאמי ביפן הפעלנו שם את הפרויקט, טיפלנו במאות ילדים והדרכנו אנשי צוות. במלחמה באוקראינה הדרכנו יותר מ-900 אנשי מקצוע וכמעט 20 אלף ילדים קיבלו את הבובה הטיפולית. גם שם נעשו מחקרים שהראו את יעילות ההתערבות בהפחתת המצוקה. בעקבות הזמנה של ארגון טורקי שמטפל בילדים בשם mayavakfi טסתי לדרום-מזרח טורקיה אחרי רעידת האדמה, וכ-300 ילדים קיבלו את הבובה. גם שם כמו באוקראינה ממשיכים לטפל באמצעות חיבוקי עד היום".
בשבוע האחרון ד"ר חן גל עובר בין המלונות באילת ובים המלח שקלטו את ילדי עוטף עזה ומציע את תכנית ההתערבות חיבוקי.
"עד עכשיו הספקתי לטפל בכ-300 ילדים ששרדו את הזוועות. הדרכתי את ההורים ואת אנשי הצוות המלווים. אחרי יום-יומיים כבר קיבלתי תגובות כמה זה יעיל: ילדים שלא נרדמו לבד אלא עם ההורים עכשיו נרדמים, חזרו לאכול, ילדים שהרטיבו מאז יום שבת השחורה פתאום הפסיקו. זה מרגש כל פעם מחדש לראות איך ההתערבות הזו עוזרת לילדים".
מה הילדים שקיבלו את הבובה ענו כששאלו אותם איך חיבוקי מרגיש?
"התשובות היו קורעות לב: 'חיבוקי עצוב כי הוא מתגעגע לחברים שאינם', 'הוא מפחד מרעשים', הוא לא רוצה לחזור לחדר הסגור ולהיות לבד', 'הוא מפחד שישרפו אותו' ועוד. בתור מי שטיפל באלפי ילדים במלחמות ובאסונות בארץ ובחו"ל, לא ראיתי עוצמות מצוקה כמו של הילדים שפגשתי בימים האלה. הם עברו חוויות מזעזעות, נוראיות. הילדים היו בממ"ד נעולים במשך שעות, הם הרגישו את הלחץ ואת הפחד מסביב. חברים שלהם נהרגו או נחטפו, חלקם איבדו בני משפחה. חוויות ממש טראומתיות, גם אנשי המקצוע המנוסים ביותר, לא נתקלו בעוצמה כזאת.
"בין תשובות הילדים: 'חיבוקי עצוב כי הוא מתגעגע לחברים שאינם', 'הוא מפחד מרעשים', הוא לא רוצה לחזור לחדר הסגור', 'הוא מפחד שישרפו אותו'. לא ראיתי עוצמות מצוקה כאלה. הם עברו חוויות מזעזעות, נוראיות. היו נעולים במשך שעות"
"טיפלתי בילדה ששהתה שעות בממ"ד שניסו לפרוץ אליו תוך כדי יריות. כשהגעתי היא הייתה במצב קשה מאוד, סוג של קיפאון ואפאטיות מוחלטת, ממש מכונסת מאז יום שבת. היא הפסיקה לאכול וההורים דאגו מאוד. זו ילדה שהייתה מאוד חזקה וחברותית לפני כן. בהתחלה היא לא רצתה בכלל לגעת בבובה, לא הסתכלה לא עליי ולא על הבובה. שום דבר לא עבד. באיזשהו שלב לקחתי את היד שלה ושמתי אותה על הבובה ואז היא הרגישה אותה, והתחילה לחבק אותה. מאז היא לא נפרדה ממנה לשנייה.
"הרגע הזה היה מאוד מרגש. אני, ומאות אנשי מקצוע, עשינו פסק זמן בחיים. אנחנו מגיעים למלונות ומטפלים בזוועות שהילדים ומבוגרים חוו. אנחנו נושאים איתנו את החוויות הקשות, את רגעי האימה ואת הטראומות של מי שפגשנו. מי ייתן, וזה יסייע, ולא במעט, על הסבל שהילדים האלה עברו".
