כ"ט בנובמבר, אתמול. יום עם משמעות לאומית עמוקה לכל אחד במדינה הזו. גם לי זה היה כך. צבא הגנה לישראל, משטרת ישראל, מוסדות לאומיים בלתי מעורערים. עד אותו יום שבו כל הגורמים הללו חברו יחד למסכת אימים של תאונה מחרידה שעולה על כל דמיון. בני נדרס למוות במעבר חציה בכ"ט בנובמבר. הילד שלי.
קראו עוד:
השבוע הגיעה האזכרה השישית. שש שנים בלעדיך, חן. לפעמים נדמה שחיים של משפחה שכולה הם כמו מרוץ מרתון בעלייה, רק בלי הפסקות. כל דבר שנחשב נורמלי או "סיבה למסיבה", הוא אתגר שיש להתמודד איתו. החגים, יום הולדת. שמחות במשפחה. 1 בספטמבר.
אבל האזכרה היא יום שפשוט לא רוצים להגיע אליו. המפגש הנורא הזה שוב עם עובדת המוות הבלתי מעורערת. כמשפחה, החלטנו שהכי חשוב לנו לזכור את חן כפי שהוא חי. חשוב לנו שיהיה משהו שמאפיין אותו, והעיקר, משהו חי, שיש בו גם צד שמח ויצירתי. כמותו.
שני פרויקטים מרגשים ויפיפיים נעשו ביישוב תקוע למענו. מרוץ חן ישראל ותחרות כתיבה "נקודת חן". אל המרוץ התחרותי בגוש עציון מגיעים למעשה מכל הארץ, יש בו מקטעים של עשרה, חמישה ושני קילומטרים, כך שיכולים לרוץ בו גם ילדים ומשפחות. בסיומו, חלוקת גביעים ומדליות לזוכים. זה התחיל כיוזמה של חבר קרוב שלנו כמרוץ בית ספרי, והתרחב וגדל למרוץ אזורי עם חברה מקצועית.
תחרות הכתיבה על שמו מתקיימת כל שנה בבית הספר בתקוע לתלמידי שכבות ד-ח. חן היה "תולעת ספרים" וגם אהב לכתוב ולצייר קומיקס ולכן הוחלט שזו דרך מתאימה לזכור אותו. בסיום התחרות, שנמשכת חודש ובמהלכה יש ימי שיא כמו מפגשים עם סופרים, יש טקס ביום האזכרה לזכרו של חן וחלוקת פרסים לזוכים מכל שכבה.
כשהגעתי השנה לטקס, נוכחתי לראות שנציגים מהשכבה של חן, שהיום הם תלמידי כיתה י"א, הגיעו לשאת דברים. הם עלו על הבמה, סיפרו זיכרונות עליו והקריאו שיר שכתבה בת מהכיתה. בפליאה ובהתרגשות הבנתי שחן חקוק עמוק בלב שלהם, שהם זוכרים אותו כאילו זה היה אתמול, אף שהם היו צעירים מאוד כשהוא נהרג. אותה נערה שכתבה את השיר ניגשה אליי ואמרה לי - "עדי, ממש חשוב לי שתדעי שחן הולך איתנו כל הזמן. אנחנו זוכרים אותו, מדברים עליו, מתגעגעים אליו, הוא כל כך חסר לנו. איך שהוא הצחיק אותנו, איך שהיה לו אכפת מכל אחד ואחת. הוא היה כזה חבר טוב, וזה מה שאנחנו לוקחים ממנו. רציתי שתדעי את זה". היא דיברה עם דמעות בעיניים, ומילותיה הדהדו בי עוד זמן רב אחר כך. כמה השפעה יש לילד אחד.
אני זוכרת את המרוץ בשנה שעברה, הייתי בעיצומו של המקטע. זה היה בשלב שכבר עברתי מקטע גדול, ולפני עלייה תלולה ממש, והעייפות כבר התחילה לתת את אותותיה. הבחנתי בדמות יורדת מהבתים של תקוע ב' לכיוון שביל הריצה. זו הייתה אימא של אורי אנסבכר, שנרצחה בפיגוע האכזרי לפני שלוש שנים בעין יעל. הקברים שלהם צמודים, של אורי ושל חן. שני סיפורים טרגיים של שתי נשמות מאירות כל כך. כן, הדיסוננס הוא בלתי נתפס. התחבקנו חיבוק ארוך וחזק, שהכיל את כל המילים והרגשות שהתערבלו להם שם ברגע ההוא.
עמדנו זו מול זו והבטנו עמוק בעיניים הדומעות של רעותה. "את קולטת שאנחנו גיבורות של דרמה סוחטת דמעות?", שאלתי ושתינו גיחכנו. כן, בתפקיד שאף אחת לא הייתה רוצה להיות בו לעולם, אבל מי שאל אותנו. אחרי כמה רגעים חלפו בן הזוג שלי והבן שלי בן השמונה על פניי, והבת שלי שהייתה איתי הצטרפה אליהם. הם הלכו והתרחקו ונופפו לי לשלום. הבטתי אחריהם ואז אליה. "אני מוכרחה להמשיך", אמרתי לה והיא הנהנה.
"הבטנו בעיניים הדומעות של רעותה. 'את קולטת שאנחנו גיבורות של דרמה סוחטת דמעות?', שאלתי ושתינו גיחכנו. כן, בתפקיד שאף אחת לא הייתה רוצה להיות בו לעולם, אבל מי שאל אותנו"
נפרדנו בחיבוק אמיץ וגייסתי את כל כוחותיי כדי להדביק את הרצים ולהתאחד שוב עם בני משפחתי בדרך אל קו הסיום. אחרי סיום המרוץ וטקס חלוקת הגביעים, ישבנו בבית קפה ביישוב לקפה ולנשנושים. אוירה כזו של התרוממות רוח. בכל זאת, משמעותי במיוחד לזכור את חן באירוע כל כך חי ודינמי, עם כל החולצות שהונפקו במיוחד לאירוע ונושאות את הלוגו של חן: "כן כן, זה אני". משפט שהיה שגור על פיו ותמיד שעשע את כל חבריו. "כן כן, זה אני. חתימות אחר כך, אין צורך לנשק את רגליי", היה אומר בקול מלא חשיבות ובפנים רשמיות, ורק בעיניו נצנץ הזיק השובבי שלו, וכולם צחקו.
לא היה אחד בשכבה שלא הכיר את הג'סטה הזו, ולכן זה היה אך טבעי להדפיס אותה על חולצת המרוץ, שבכל שנה יוצאת בצבע אחר. הטלפון שלי זמזם. הודעת וואטסאפ. זו הייתה נעאה, אמה של אורי. "כשהמשכת לרוץ חשבתי, שיש הרבה אפשרויות לבחור בסיפור הנורא הזה שלנו, ולבחור לרוץ קדימה היא מעניינת, ראויה להתבוננות וגם מרגשת. אז כשהסתכלתי עלייך ממשיכה לרוץ כמו 'ראיתי' את חן מעלייך, רץ ומעודד, ואת אורי שלי מעליי", היא אמרה.
חשוב לי שתדעו שפעם היה כאן ילד שחי בינינו והייתה לו זכות לגדול כמו לכל אחד אחר. בשל רגע אחד של חוסר תשומת לב פושעת, חייו נקטעו. וכן, חשוב לי שתדעו שיש מושג כזה שנקרא "שכול אזרחי", לא רק שכול לאומי שהוא חלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי. יש כאלה שאירתע מזלם והם נהרגו בנסיבות אחרות של החיים. האובדן הוא אותו אובדן, הקשיים הם אותם קשיים, אך המשפחות הללו לא זוכות להכרה ציבורית ולא לסיוע מהמדינה, למעט נפגעי תאונות דרכים, התאבדות והמתה. פוליטיקה של שכול, לכו תבינו.
אני רוצה שתדעו, שלמרות שהם לא מתו "מות גיבורים" על מזבח המולדת, משפחותיהן נושאות את האובדן באותה גבורה בדיוק כמו משפחות השכול הלאומי, ולא נכון שהן יהיו בודדות בזה. ראוי שנחבק גם אותן.
