חג הפסח ממש מעבר לפינה. את הילדים בגן אני מלמדת את סיפור יציאת מצרים, איך בני ישראל יצאו מעבדות לחירות, כיצד הם השתחררו מידיו הרעות של פרעה וזכו להיות חופשיים. בימים אלה, הרבה מאיתנו מנקים את הבית לכבוד החג, מתחדשים בריהוט חדש לבית, מרעננים את הקיים. גם מי שלא חוגג סדר פסח ולא מחפש בקדחתנות פירורי חמץ, ימצא דרך לציין את ההתחדשות והחירות, אולי באמצעות רכישת בגד חדש או שיחת העלאת שכר עם הבוס כדי לשחרר את תחושת העבדות.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרך לבטא את המשמעות של החג, כולנו רוצים להרגיש חופשיים ולא להיות כבולים. גם אני רוצה להתיר מעליי את כבלי טיפולי הפוריות, אני עבד בתוך תהליך שרוב הזמן נראה אינסופי.
קראו עוד:
שלא תבינו לא נכון, אני לא יושבת על הספה בבית ובוכה על מר גורלי, ההיפך הוא הנכון, חיי מלאים בכל טוב כמעט עד אפס מקום. לפעמים אני חושבת שלו רק יכולתי להוסיף עוד כמה שעות ביממה, הייתי עושה יותר. אני לומדת ייעוץ זוגי, אני גננת, אני יוצרת וכותבת תוכן בנושא ivf , אני מתחזקת זוגיות, אני מבלה עם חברות ומשפחה, אני קוראת ספרים, אני יוצאת לטיולים, אני מכורה לבינג' בסופי שבוע, אני מתפנקת במסעדות שוות ובקיצור, אני נהנית מהחיים.
אז איך בתוך כל השחרור והכיף אני מרגישה עבד? כי בכל רגע נתון, יש לי בראש שעון קטן שאת תקתוק מחוגיו אני לא יכולה לפספס. הוא מזכיר לי בכל יום את הזמן שעובר ועבר ושאני, עדיין מחכה, להיות אימא. אי-אפשר להשתיק את השעון, ובטח שלא ניתן להחזיר את הזמן לאחור. בכל פעם שהמחוג שלו מתקדם, אני שואלת את עצמי "מתי? מתי זה כבר יקרה?"
יש ימים שבהם תזוזת המחוגים שקטה וחרישית, ויש ימים שתזוזתם מהדהדת חזק. כך או כך, הוא תמיד שם, חלק מחיי כמטופלת פוריות.
תשחררי, תירגעי, תנשמי, אל תחשבי על זה, תפסיקי להיות לחוצה, אומרים לי. חושבים שזו הדיאגנוזה הרפואית לכך שאני עוד לא אימא. חושבים שיש בידי מקל קסמים ורק אם אניף אותו ואלחש את מילות הקסם, השעון ייעלם ואני פשוט אפסיק בקלות לחשוב על חלום האימהות.
אנשים בטוחים שבין ימים ארוכים שבהם אני ממתינה לתשובות תוצאות בדיקה, לבין איסוף טפסים, חתימות ונהלי בירוקרטיה, אפשר לשחרר ולנשום כאילו שום דבר לא קורה מסביב. הם מאמינים, שלהורמונים אין באמת השפעה ממשית של סטרס והלחץ הוא רק בראשי.
עכשיו תורי לומר את שעל ליבי. יש דברים שאסור להגיד למטופלות פוריות. להגיד לנו לשחרר, להירגע, לא לחשוב על המצב ולהפסיק להיות לחוצות - הם טיפים חסרי משמעות. אנחנו חיות את התהליך ואי-אפשר להניח אותו בצד ולהתכחש לקיומו.
זה כמו שאציע לכם לא לחשוב על פרזנטציה חשובה שאתם צריכים להציג מחר שיכולה לתרום לקידומכם בעבודה, או שאגיד לכם להירגע בזמן שאתם ממתינים לתוצאת בדיקה חשובה. אני יודעת שהכוונה שלכם טובה ואני אישית מאוד מעריכה את דאגתכם אליי.
אז מה כן להגיד לי? תגידו שאתם מעריכים את הכוחות שיש בי, ושגם בימים שקשה לי פיזית ונפשית אני מצליחה לקום מהמיטה, לתפקד ואפילו לחייך. אם אתם רואים שאני מוטרדת ולחוצה, תשאלו, האם יש משהו שאתם יכולים לעשות שיעזור לי? אני מבטיחה להגיד את האמת. אם ארצה חיבוק, אבקש. אם ארצה להיות לבד, אומר. זהו? כן. אני לא צריכה יותר. בעצם, גם עוגת גבינה יכולה לשפר את מצב הרוח.
התהליך שלי ארוך. אני יודעת מתי הוא התחיל אבל אני לא יודעת מתי הוא ייגמר. הרגע שבו אני אחזיק בידיי את הילד או את הילדה שלי, יהיה הרגע שבו אצא מעבדות לחירות. עד אז, אחיה את חיי בדיוק כמוכם. אבלה ואיהנה, אצחק ואתפנק. אבל לא משנה איפה אהיה, השעון שלי ימשיך לתקתק.
הכותבת היא גננת, שחקנית קומית לילדים וכותבת תוכן
