לפני שבוע חוויתי את אחד מרגעי החולשה הגדולים שלי כמחנך. זה היה כאשר זומנתי בעל-כורחי לשיחת חולין בגינת משחקים בין שלושה חבר'ה צעירים שכנראה עובדים בהייטק. הגבוה ביותר אמר לחברו: "אין מצב שאני מביא הביתה פחות מ-30 אלף שקל בחודש. אשתי תגיד לי לישון בסלון".
הנמוך יותר ענה לו: "עזוב אותך, תגיד תודה שאתה לא מורה. יום אחד לא הייתי מחזיק שם. גם בשביל 40 אלף שקל לא הייתי מתחלף עם המורים של הילדים שלי. אלה אין להם חיים". ואז הגיע הבינוני וסיכם את הדיון: "עזוב מורים, גם מרוויחים פח וגם מקבלים יחס מגעיל. לך תקנה דירה ממשכורת של מורה בישראל. ידעתם שרוב המורים ב-OECD מרוויחים כמעט פי 2 מהמורים כאן? בושה".
קראו עוד:
בדרך כלל ויכוחים כאלה גורמים לי לרעד קל בכנף, במקרה החמור, אלא שהפעם הרגשתי שהמילים שלהם משפדות לי את הלב. כן, אני יודע בדיוק בשביל מה אני קם בבוקר. אני אוהב את התלמידים שלי. אני גאה בשליחות שלי. כשאני מחזיק את כוס הקפה שלי ומעצב את הנשמות של ילדי העתיד, אני מרגיש בר-מזל ובטוח שיש לי את העבודה הטובה ביותר בעולם.
ובכל זאת המילים האלה הצליחו לערער אותי. אנחנו באמת לא מרוויחים משהו, בלשון המעטה, ונדיר למצוא אימא שתאחל לילד שלה להיות מורה כשיגדל. רופא, מהנדס, עורך דין, רואה חשבון כל אחד שיש לו משכורת מכובדת והיתכנות כלכלית - בוודאי. אבל מורה? נו, באמת.
איך אומרים? מהצלת נשמות ופיסול האישיות של התלמידים לא קונים לחם במכולת. ואז נזכרתי בה. באישה הענקית הזו, פורצת הדרך, זו שיכלה לכתוב על הקבר שלה כמעט כל דבר, כל תואר שהייתה חפצה בו.
פרופסור נחמה ליבוביץ נפטרה לפני 25 שנה, פרופ' ליבוביץ, אבל נחמה בשבילכם. האישה שעם האינטלקט שלה הייתה יכולה בקלות להיות רופאה ועורכת דין, רואת חשבון ומהנדסת ומה שרק הייתה רוצה. ובכל זאת, למרות הכול, היא בחרה לכתוב על קברה מילה אחת, פשוטה: מורה.
במילה הזו ראתה היא ראתה את תמצית חייה ועיסוקה בעולם. אז נכון, יש מקומות עבודה שבמשרדיהם יש מקררים מתפוצצים מהיוגורטים של ה"ביוקר", ויש להם גם חמישה סוגי חלב, רק תבחרו. לא כמו בהוראה, שאתה פותח את המקרר וצריך להגיד 100 פעם תודה שיש לך בכלל חלב.
פרופ' ליבוביץ, נחמה בשבילכם. האישה שעם האינטלקט שלה הייתה יכולה בקלות להיות רופאה ועורכת דין, רואת חשבון ומהנדסת ומה שרק הייתה רוצה. ובכל זאת, למרות הכול, היא בחרה לכתוב על קברה מילה אחת, פשוטה: מורה"
ויש מקומות עבודה שמרוויחים בהם עשרות אלפי שקלים, ומאפשרים לעובדים שלהם לטוס לחו"ל שלוש פעמים בשנה ולרכוש אופציות ובונוסים. לא כמו בהוראה, שהאפשרות היחידה שיש לך היא להעביר את המכשיר שלך למצב טיסה בשעה 22:00 בערב, כי יש גבול עד מתי אתה מוכן לקבל שיחות מההורים. ובטח שיש מקומות עבודה שנמצאים גבוה יותר מהוראה ברשימת המשאלות של האימהות עבור ילדיהן.
אבל באיזה עוד מקום עבודה בעולם אתה יכול להצמיח כנפיים לילד קטן שכבר הפסיק להאמין שיש לו מקום בפלנטה הזו, רק עם מילה טובה שמגיעה לו? ובאיזה עוד מקום עבודה אתה יכול להדליק מחדש אור בעיניה של אם חד-הורית מותשת, באמצעות מחמאה קטנה ואמיתית על הילד שלה? ואם הייתם באמת מבינים בקפה, הייתם מגלים שאין על הקפה של המורים בעולם. לכו תשאלו את התלמידים ותגלו שכל עוד הקפה חם, המילים של המורה שלוגם ממנו יוצאות הכי מלטפות וחודרות שיש.
אז תודה לך, פרופסור ליבוביץ. נחמה. תודה על כך שגם אחרי עשרים וחמש שנה, המילה היחידה שבחרת לכתוב על הקבר שלך משמשת שיעור לחיים, כזה שעדיין נושם ובועט, ממש כמו השיעורים שהעברת לעשרות אלפי התלמידים שלך.
אבינועם הרש הוא מחנך, חבר מערכת "הגיע זמן חינוך", יזם חינוכי ואב לשלושה ילדים
