שתי נבחרות ציבור עלומות, שלרובכם אולי לא יצא לשמוע עליהן, על פועליהן או על מעלליהן עד כה, מצאו דרך להגיע לתקשורת, לציבור הרחב ובעיקר לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלהן. שתי נשים, עורכות דין, שמציגות את עצמן כמי שדוגלות בערכים, כמי שמבקשות לקדם קירוב לבבות, שעוסקות בחינוך ובבריאות הנפש, בחרו לפלס את דרכן בקולניות, בדורסנות ודרך פגיעה באחר.
שתי אימהות, שיצאו למלחמה, על גבו ומעל לראשו של ילד קטן בכיתה ג', מלחמה נגדו ונגד הוריו שביקשו לתת לו להיות מי שהוא, להיות שלם, להיות בריא.
קראו עוד:
הילד, כיום תלמיד כיתה ג' בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי, נכנס לבית הספר בכיתה א' כשאימו ביקשה מהצוות החינוכי לפנות לבנה, שנולד במין נקבה, בלשון זכר. האם גם ביקשה לא לחשוף את הדבר בפני כל, ובית הספר נענה לבקשותיה. אך מטבעו של עולם ושל סוד, הוא בסוף נחשף ולא פעם תופח ומקבל ממדים לא לו, ובקיץ האחרון כשהדבר התגלה לכל ההורים בבית הספר - הם התרעמו שלא ידעו ולא יודעו על המקרה, שנוגד את דעתם ואת אמונתם.
הנהלת בית הספר, מחלקת החינוך בעירייה, השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך (שפ"י) ומנהל החינוך הדתי (חמ"ד), המשיכו, ובצדק, לתמוך בתלמיד ובמשפחתו. אך הם לא השכילו, לצערי, להתמודד עם סערת הרוח של ההורים שגילו את הסוד והרגישו מרומים. בד בבד, חלק מההורים בבית הספר ביקשו למצוא לילדיהם פתרון בכיתה או בבית ספר אחר, ומנגד הוצע להורי התלמיד להעבירו למסגרת חדשה.
מדובר ללא ספק במקרה מורכב ורגיש, אבל גם במקרה מבחן. אין פה עניין של מי צודק יותר או מי צודק פחות, אין פה באמת שני צדדים, וטובת הילדים כולם והזכויות שלהם ושל הוריהם חשובות מאוד. ובכל זאת, נדמה כי למרות הרגישות הרבה של המערכת, הכשל הגדול הוא בכך שהיא בחרה בדרך הסוד, גם אם הייתה זו בקשת המשפחה בהתחלה, ולא אפשרה לצוות המקצועי, לילדים ולהורים בכלל קהילת בית הספר להיחשף לבחירות ולהחלטות בצורה רגישה ומושכלת.
כי קל מאוד לבקש מכולם להכיל ולקבל את האחר, אבל הכלה וקבלה שכזו יכולות להתקיים רק בתהליך שמאפשר לכולם להביע את תחושותיהם ורגשותיהם בצורה מכובדת ומכבדת, תהליך המלווה באנשי מקצוע שמתווכים את המציאות ואת הקושי. וברור לי שלא לכל בעיה יש פתרון שנכון או מתאים לכולם, ושלא כולם תמיד יסכימו, אבל ברור לי גם שחייבים לנסות ולא לוותר.
"קל מאוד לבקש מכולם להכיל ולקבל את האחר, אבל הכלה וקבלה שכזו יכולות להתקיים רק בתהליך שמאפשר לכולם להביע את תחושותיהם ורגשותיהם בצורה מכובדת ומכבדת, תהליך המלווה באנשי מקצוע שמתווכים את המציאות ואת הקושי"
גם אני אב לבן טרנסג'נדר, ואני יכול לשער בנפשי את הכאב ואת הייסורים שמלווים את הילד כשהוא עומד מול המראה, כשהוא מסתגר בחדר, כשהוא שוכב במיטה לפני השינה, כשהוא ניצב מול אלוהיו. אני גם יכול להרגיש את ייסורי הנפש של הוריו בשל הגילוי המסעיר, ולא פחות מכך בשל הפחד מהתגובות של החברה סביב, ולחבק ולחזק אותם על הבחירה לבחור בילד שלהם ולבחור בחיים. אני גם יכול להבין את הדאגה ואת החשש של ההורים לילדים.ות שלומדים.ות באותה הכיתה, ואפילו אלה שלומדים.ות באותו בית הספר, ואת הרצון שלהם להגן על ילדיהם.
אבל אני לא יכול להבין ולא יכול לקבל את העובדה שחברת הכנסת מיכל וולדיגר ממפלגת הציונות הדתית, וחברת הכנסת הטרייה רוני ססובר מרשימת ימינה (שנכנסה לכנסת עקב התפטרותה של ח"כ עידית סילמן), מנצלות את המצוקה ואת הלבטים לטובתן הרגעית והאישית. אני לא יכול להבין איך רגע לפני הבחירות שתי הפוליטיקאיות שכחו להיות אימהות, ובחרו לשסע ולפלג, ולפלס את הדרך לכנסת על חשבון ילד קטן, משפחתו והקהילה כולה.
שוב אנחנו מגלים כמה הסתרה היא לא נכונה לכל הנוגעים בדבר, ואיך על אף שמערכת החינוך בישראל התקדמה לא מעט בנוגע לקבלה של תלמידים מקהילת הלהט"ב, היא עדין לא השכילה להתנהל בצורה מערכתית, שקופה ורגישה מספיק. גם לנו, כהורים וכאזרחים יש עוד הרבה מה ללמוד מהמקרה המדובר בנוגע לקבלת האחר ולקבלת החלטות, ולזכור וליישם את שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך", כבסיס לכל התורה כולה. ולשתי חברות הכנסת, וולדיגר וססובר, אני מציע לזכור שדרך ארץ קדמה לתורה ושבשל שנאת חינם חרב בית המדרש, ולהתמקד בקמפיין הבחירות שלהן במה שמחבר בינינו ולא במה ששונה ומפרק, כי אחרי הכול, כל ישראל ערבים זה לזה.
הכותב הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019), "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו - כמו שהיורֶה
