בשיתוף תלמה
הוא סיים תיכון עם בגרות מלאה, שיחק כדוריד בקבוצת הפועל ראשון לציון לנוער וכיום תוכלו לשמוע אותו ככרוז הרדיופוני במשחקיה של הפועל ראשון לציון בכדוריד בוגרים – גברים ונשים. אפשר לומר שליעד לוי מראשון לציון מנפץ עבורנו את כל הסטיגמות באשר לאנשים וילדים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, אבל מבחינתו לא מדובר על משהו מיוחד שכן הוא פשוט חי את חייו כשווה בין שווים.
"אני מוגדר כבעל אוטיזם בתפקוד גבוה ולמדתי בבית ספר אמי"ת בראשון לציון בו גם סיימתי בגרות מלאה", הוא מספר על עצמו. "כבר מגיל גן למדתי במסגרות החינוך המיוחד, בהתחלה בגן שפתי ולאחר מכן בכיתת חינוך מיוחד בבית הספר, ונלחמתי בשביל לסיים את התיכון עם הבגרות, ובאמת הצלחתי בכך עם 5 יחידות לימוד בגיאוגרפיה", הוא מציין בסיפוק.
מהי המוגבלות בה אתה לוקה?
"האתגר שאני מתמודד איתו כל חיי זו לקות תקשורתית. אני לא מבין מצבים ואני לא יודע לקרוא סיטואציות. דוגמה טובה לכך היא למשל חבר שאמר לי לאחרונה שהוא הולך לקפוץ מהגג, ופתאום התרחק ממני והתחיל לרוץ, לכאורה לכיוון הגג. אני ממש האמנתי לו ונבהלתי בצורה רצינית. למען האמת, גם אחרי שהוא אמר לי שזה היה סתם בצחוק, עדיין קצת רעדתי מהמחשבה. זו דוגמה אחת מיני רבות לקשיים שאני צריך להתמודד איתם."
אמנם ליעד נאלץ להתמודד כל חייו עם הלקות התקשורתית הזו, אך מאידך הוא לא מוותר לעצמו לרגע ומשתדל לחיות חיים רגילים לגמרי. אחד הדברים בהם הדבר בא לידי ביטוי הינו עיסוקו המסיבי בספורט, ובמיוחד במשחק הכדוריד האהוב עליו במיוחד. "עד סביבות כיתה ד' הייתי ילד די סגור ולא דיברתי יותר מדי עם הסביבה. לאחר מכן התחלתי יותר להיפתח לעולם והשינוי הגדול באמת התחיל בסביבות כיתה ח' כאשר התחלתי לשחק כדוריד, משחק שאני מאוד אוהב", הוא מעיד.
מה מושך אותך בכדוריד?
"ההקרבה העצמית, אי הוויתור והחדות. להיות שחקן כדוריד לא מצריך גובה כמו למשל בכדורסל. מספיק שאתה זריז , חד ומוכן לתת מעצמך, ואת זה אני אוהב במשחק."
איך הגעת למשחק?
"המורה שלי לחינוך גופני בחטיבת הביניים היה מאמן נבחרת החטיבה בכדוריד והוא ראה שאני מתעניין ולקח אותי תחת חסותו. בהתחלה שיחקתי בכל מיני תפקידים עד שהתמקצעתי יותר בהגנה. מאוחר יותר נכנסתי לקבוצת הפועל ראשון לציון שמשחקת בליגת הכדוריד ושם כבר שיחקתי כפיבוט (שחקן הנע לאורך קו רחבת השש בין שחקני ההגנה של הקבוצה היריבה). שיחקתי עד גיל 19 והחלטתי לעזוב בגלל הבגרויות, אבל יש לי עדיין תשוקה רבה לחזור לשחק."
עד שליעד יחזור לשחק הוא לא עוזב את המשחק לחלוטין והפך לכרוז במשחקיה של הפועל אלטשולר שחם ראשון לציון (בוגרים) הן בליגת הנשים והן בליגת הגברים.
"כשהגעתי לגיל 18 הצעתי את עצמי ככרוז במשחקיה של הפועל ראשון לציון – נשים", הוא מספר על הגעתו לתפקיד הלא שגרתי. "התחלתי כממלא מקום של הכרוזה הקודמת ועם הזמן התפתחתי וכיום אני נחשב לכרוז מוכר בליגה."
מה כולל תפקידך ככרוז?
"אני מציג את השחקנים לפני כל משחק, מכריז על פסקי זמן, מקריא את שמות המורחקים במהלך המשחק, מקריא את שמות הספונסרים, השופטים ושמות הקבוצות היריבות, ועוד. אני צריך להדגיש כל דבר ופרט ומאוד אוהב לעשות את זה. תורמת לי גם העובדה שיש לי קול רדיופוני. אני עושה את זה בהתנדבות ומאוד נהנה מזה."
נשמע שהכל הולך לך די חלק. היו מצבים בהם כן חווית את המגבלה שלך והבנת שיש כאלה שמסתכלים עליך אחרת?
"בשנת 2015 הלכתי עם חברים לצפות במשחק של נבחרת ישראל נגד נבחרת מונטנגרו בכדוריד. בגלל שאני מאוד אוהב לשיר היה שלב שבו שרתי לעצמי ופתאום ראיתי שיש נערים בקהל שצוחקים עליי. הם בעצמם היו שחקני כדוריד בקבוצת נוער מוכרת. בהתחלה לא הבנתי שהם צוחקים ממני, אבל כשהם הזמינו עוד חברים להסתכל עליי הבנתי שהם צוחקים עליי."
"חבר איתו הלכתי לראות את המשחק הסביר לי את הסיטואציה והייתי ממש המום וגם די נפגעתי מזה כי הם בעצם צחקו על המגבלה שלי. אמנם זה פגע בי, אבל החלטתי לא לעשות מזה עניין, ופשוט הכנסתי מאוזן אחת הוצאתי מהשנייה. בלב שלי ידעתי שהם סתם נערים טיפשים ושהמועדון שלהם איננו מכבד ואיננו מכובד.
"לפי דעתי אם אנשים צוחקים על מישהו בגלל מגבלה שהוא סובל ממנה, הרי שהם בסוף משפילים את עצמם. הם צריכים לנהוג בדיוק להפך – לפתוח את הדלת שלהם לעוד אנשים, להיות סבלניים, להיות פתוחים ולא לעמוד מהצד. הכי טוב זה לחבק ולהראות אמפתיה."
מה המסר שלך לאנשים על הספקטרום שרוצים להשתלב בתחום הספורט וחוששים מהקשיים ואיך שיקבלו אותם?
"באופן כללי אני שמח שמשלבים גם אנשים על הספקטרום האוטיסטי בתחומי הספורט ואני קורא לכולם שלא לוותר לעצמם. תהיו מי שאתם, ואני מאחל לכם שתצליחו ותגיעו רחוק. אם תאמינו בעצמכם אני מבטיח לכם שהכל יהיה אפשרי."
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף תלמה
