אני זוכר את הרגע ההוא כאילו היה עכשיו. זוכר את הבכי הזועק, שנשמע כצפירה. זוכר את המילים שנחנקו בין הדמעות. זוכר את הכאב. אני זוכר איך הוא התקשר אלי באמצע היום, ובין הדמעות והמחנק אמר שמישהו ירק עליו וקרא לו קוקסינל. אני זוכר שרציתי לצעוק, לבכות, לחבק אותו, לעטוף, למחות את היריקה ולנגב את הדמעות, אבל בעיקר לקחת ממנו את העלבון.
מהרגע שיצא מהארון בפני המשפחה, החברים ואחרים, מהרגע שבו אמר שהוא טרנסג'נדר, שהוא יודע שהוא יכול לספר לנו, שהוא יודע שלא משנה מה אנחנו נאהב אותו ולא נזרוק אותו, קינן שם בפנים גם הפחד ממה שיקרה בחוץ. מאותו הרגע כל הסיפורים ששמעתי, כל הדברים שקראתי בספרים ובעיתונים, שראיתי בסרטים ובחדשות במשך השנים, עלו שוב ושוב ואיימו עליי. כי הרי הפחד הגדול ביותר שלך כהורה הוא שמישהו יפגע בילד שלך. זה פחד קמאי, כזה ששם אותך במקומו, מתוך רצון לגונן ולא לתת לו לפגוש בכאב. והפחד מלהט"בופוביה, ובפרט מטרנספוביה, תפח בתוכי באופן בלתי רצוני, מבלי שיכולתי לעשות דבר.
טרנספוביה פנים רבות לה: הדרה, אפליה, אי קבלה, פגיעה מילולית או חלילה פיזית, והרבה כאב. גם הסטטיסטיקה לא מעודדת: כ-95% מחברי הקהילה הטרנסית בישראל חוו הטרדה כלשהי, מילולית או פיזית, כ-65% חוו פיטורין או אי-העסקה, כ-60% סורבו לשכור דירה וכ-30% מחוסרי דיור. אבל ידעתי לאורך כל הדרך, שכמו שברגע שהבן שלנו נולד והתחייבנו בפניו ללא מילים לאהוב אותו ולהגן עליו, נדר שחידשנו ביום ההוא שסיפר לנו שהוא טרנסג'נדר ובכינו והתחבקנו והיינו לאחד שוב, גם הפעם אנחנו ננצח ביחד, למרות המספרים האיומים ולמרות האיומים.
מחר, 17 במאי, הוא היום הבינלאומי למאבק בלהט"בפוביה, ובעברית, יום ההבנ"ה: היום הבינלאומי נגד הומופוביה, טרנספוביה וביפוביה. היום הזה שמציין את המועד שבו הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות על ידי ארגון הבריאות העולמי, הוא קריאה להבנה, לסובלנות ולכבוד הדדי, והזדמנות להילחם בבורות ובפחד מהשונה והאחר.
כמה ימים אחרי הטלפון המסעיר ההוא, לקחתי את הבן הצעיר שלי עם כמה חברים ברכב, והם צחקו, צעקו, התווכחו זה עם זה, כמו שרק ילדים עושים, ואחד מהם קרא לשני, כבדרך אגב, קוקסינל. לרגע נחנקתי וחזר אלי הכאב והעלבון, אבל שתקתי ולא אמרתי דבר. אחרי שהורדנו את כולם ונשארנו ברכב רק אני ובני הצעיר, שאלתי אותו אם הוא יודע מה זה קוקסינל? סיפרתי לו שקוקסינל הוא הכינוי לחיפושית משה רבנו בצרפתית, וגם כינוי שאימצה האמנית הצרפתיה ז'אקלין שארלוט דיפרנואה, שהייתה טרנסג'נדרית. המילה שהייתה אחד הכינויים הראשונים לטרנסג'נדרים הפכה מהר מאוד לשם גנאי, הוספתי. וגם סיפרתי לו על שיחת הטלפון ועל זה שקרא לאחיו קוקסינל וירק עליו.
מאז לא שמעתי אותו או את חבריו מקללים קוקסינל, ואני החלטתי להפוך את הפחד לכוח, ולכתוב, לספר ולהרצות על היציאה של בני מהארון, על הדרך שלו ועל זו שלי, על הקשיים והפחדים ועל כך שהאהבה מנצחת. שיחת הטלפון ההיא, העלבון והפחד, היו מהסיבות המרכזיות שהחלטתי גם אני "לצאת מהארון", לקדם את ההבנה שכל אדם יכול לבחור ולחיות את חייו בדרכו, שהשונות היא כוח ושבמגוון יש יופי, ולנסות לשנות את הסטטיסטיקות.
אל תשכח
אַף חִפּוּשִׁית מֹשֶׁה רַבֵּנוּ
לֹא תְּיַפֶּה אֶת הָרֶגַע
שֶׁבּוֹ הֵטִיחוּ בְּךָ: קוֹקְסִינֶל.
וְשׁוּם דָּבָר לֹא יִמְחֶה
לֹא אֶת עֶלְבּוֹן הַיְּרִיקָה
וְלֹא אֶת הַצְּחוֹק הַמִּתְגַּלְגֵּל.
הכותב הוא משורר, סופר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת פרדס, 2019) "בגוף ולא רק בו" (פרדס, 2021) ו"כמו שהיורֶה" (פרדס, 2022).
