יסמין, בוגרת אומנה, על המסע והמשפחה
(צילום ועריכה: דפני עופר)
את ילדה החמישי, זהבה הכירה כשהוא היה בן 11 ולה היו כבר ארבעה ילדים ביולוגיים. זה קרה בעקבות כתבה בעיתון שאחד מילדיה קרא, שבה סופר על ילד שמחפש בית. הוא הגיע לבוש בבגדים "גדולים עליו בארבע מידות", ושאל אם "גם מחר יהיה אוכל". היום, כשהוא חייל בצבא, היא מספרת על המסע הזה. שלה, שלו, ושל שתי המשפחות שבאופן בלתי צפוי חברו להן יחד.
"יום אחד אחד הבנים הגיע הביתה, וסיפר שהוא קרא על ילד שאין לו איפה לגור. זה נשמע לו לא הגיוני, והוא ביקש ממני להתקשר ולבדוק אם אנחנו יכולים לעזור. מאז, הוא שאל כמה פעמים, 'נו, אימא, התקשרת כבר?', ושיתפתי בכך את בעלי. אמרנו שנתקשר, שאלנו את עצמנו מה כבר יכול להיות, וכך זה קרה". זהבה ואמנון, המתגוררים במרכז הארץ, לא שיערו בנפשם ששיחת טלפון אחת תשנה את חייהם.
מה חשבתם, ממה חששתם?
"חששנו מכל המצב - להכניס הביתה מישהו זר, בעצם, ילד שאנחנו לא מכירים. זו אחריות עצומה, לא ידענו על זה הרבה, אבל היה מאוד קשה להתעלם מילד שזקוק למשפחה, שצריך בית. היום אני יכולה רק להצטער שהוא לא הגיע אלינו קודם".
מה את זוכרת מהמפגש הראשון?
"הם הגיעו אליי הביתה, הילד, אימא שלו, וצוותי האומנה. הילד לבש בגדים שהיו גדולים עליו בכמה מידות, והאם הייתה מבוהלת. ממש. היא דיברה אנגלית, והם תקשרו ביניהם איכשהו, בצורה די בסיסית עם הידיים, לא מעבר לכך. היא רעדה, אני הצגתי את עצמי וחיבקתי אותה. אמרתי לה, 'אל תדאגי, אני לא לוקחת לך את הילד. זה הילד שלך, הוא תמיד יהיה שלך. אני אעזור לך לעזור לו. אנחנו משפחה אחת עכשיו, אנחנו נעבור את זה יחד ואת תהיי גאה בו'. היא נרגעה, והיא אמרה לצוות - 'פה אני רוצה שהילד יהיה'. ואז התיישבנו לשיחה עצמה".
וזהבה עמדה בהבטחתה. לאורך השנים, היא מספרת על שלל מקרים, שמחות ואירועים, שבהם היא ובני משפחתה הזמינו, קירבו וליוו את משפחתו הביולוגית של בן האומנה שלהם. "הזמנו את ההורים אלינו לשבת, בבר המצווה כשחגגנו בבית הכנסת. החתן שלי נסע להביא אותם, גם את הדודים - האחים של האבא. רציתי מאוד שהם יהיו חלק מהחיים שלו, והם באמת באו. הוא, מצדו, פרח בבית. היו המון קשיים כמובן, בבית הספר בהתחלה ובעוד מקרים, אבל הוא רצה להיות, הוא רצה לחיות".
רגע אחד שזהבה זוכרת במיוחד, קרה בארוחת הערב הראשונה שלו בביתה. "הנחתי את האוכל על השולחן, והוא שאל, 'גם מחר יהיה אוכל?', אמרתי לו בטח, שכמובן שיהיה אוכל, שבכל יום יהיה לו אוכל. זה שבר אותי. עוד מקרה שאני זוכרת, היה כשבבית הספר חגגו איזו מסיבת שורשים. הוא לא רצה ללכת, אמר - 'לי אין שורשים'. התעקשנו, לא ויתרנו. הבאנו במיוחד בשבילו כלב, אז צילמנו סרטון שלו איתו, וזה יצא מקסים. הוא באמת הלך למסיבה, וסיפרו לי שהסרטון שלו כיכב".
"הילד והאם הביולוגית הגיעו אלינו, היא הייתה מבוהלת ורעדה מאוד. חיבקתי אותה. אמרתי - 'אל תדאגי, אני לא לוקחת לך אותו. הוא תמיד יהיה שלך. אני אעזור לך לעזור לו. אנחנו משפחה עכשיו, נעבור את זה יחד ותהיי גאה בו'. היא נרגעה ואמרה לצוות - 'פה אני רוצה שהילד יהיה'. ואז התיישבנו לשיחה עצמה"
עדן דחלה, בוגרת אומנה, על המסע שעברה
(א.ד.נ.מ. הבית לילדים ולמשפחות אומנה בשיתוף עמותת חיא"ה-למען יתומים וילדים בסיכון בחברה הערבית)
חששת ממה שיקרה לקראת גיל 18?
"דיברנו על זה המון. היו חששות, לכל הצדדים. הוא שאל מה יקרה כשהוא יתגייס, ואם עדיין נהיה המשפחה שלו. אמרתי לו בפירוש - 'אין מצב כזה. כל עוד אני חיה, אתה יכול לחיות איתי'. זה הבית שלו, זה לא ישתנה לעולם. גם היום, כשהוא יוצא לשבתות, הוא מגיע. הוא בא גם לאם הביולוגית, ואני כל הזמן אומרת לו שיבוא אליי, ולאימא שלו, שיעשה את מה שטוב לו ושייהנה מכל העולמות".
"הנחתי את האוכל על השולחן, והוא שאל, 'גם מחר יהיה אוכל?', אמרתי בטח, שכמובן שיהיה אוכל, בכל יום יהיה לו אוכל. זה שבר אותי. עוד מקרה שאני זוכרת, היה כשבבית הספר חגגו מסיבת שורשים. הוא לא רצה ללכת, אמר - 'לי אין שורשים'"
להורים אחרים שנמצאים במסע הזה, או שוקלים להצטרף אליו, זהבה אומרת: "אל תפחדו. נכון, יש קושי - אבל יש כל כך הרבה סיפוק. לחשוב שאתה מציל ילד... אין עוד הרגשה כזאת. הקשיים נפתרים, והטוב נשאר. אני לא יכולה לחשוב מה היה קורה אם הוא לא היה מגיע אלינו, ואני רק מצטערת שהוא לא הגיע אלינו מוקדם יותר".
"למדתי שאנשים באים והולכים, שלא צריך להשקיע"
כשנתן קורקוס יצא לראשונה מבית הוריו הוא היה בן 13. זה קרה ביום שישי, בעקבות מקרה אלימות בין אימו לבין בן הזוג שלה שאירע בבית, וביום שבת הוא כבר הגיע לבית של סבא וסבתא. היום כשהוא בן 18, לקראת גיוס ליחידה מובחרת בצה"ל, הוא משתף באומץ ובכנות בחוויות ילדותו - בכעס, בהתמודדות וגם בלילה הראשון בלי אימא לידו.
"לא הבנתי מיד שאני לא חוזר הביתה", הוא משתף, "הייתי רגיל להיות עם סבא וסבתא בשבתות, לא הבנתי שלא אחזור - למרות שאימא אמרה לי לא לחזור. הבנתי את זה די מהר, כי ראיתי שבן הזוג של אימא זרק את הדברים שלי ליד הפח, מתחת לבניין, אבל אולי עדיין לא הבנתי ממש מה קורה. להעביר שם את השבת היה עניין מוכר".
הלילות הראשונים, מספר נתן, היו קשים. "אני זוכר שהרגשתי בעיקר עצבים. כעסתי על אימא שלי, שלא מבינה אותי ושמצודדת בו, כעסתי על המשפחה שלא עשתה כלום. בכלל לא רציתי לחזור. זה היה בסוף שנת הלימודים, אבל בבית ספר הייתי מאד מופנם וסגור, בגלל שההורים שלי עברו כמה פעמים בתים והעבירו אותי בתי ספר בהתאם למקום המגורים, וגם האידיאולוגיות שלהם שהשתנו. התרגלתי שאנשים בחיים זה משהו שבא והולך ואין מה להשקיע בו".
"לא הבנתי שלא אחזור הביתה, למרות שאימא אמרה לי לא לחזור. הבנתי את זה די מהר, כי ראיתי שבן הזוג שלה זרק את הדברים שלי ליד הפח, מתחת לבניין"
אתה יכול לשתף ברגע קשה במיוחד?
"היה קשה מאוד סביב עניין האלימות שהיה. אני יצאתי ה'רע' בסיפור, כי לא ספגתי אלא בחרתי לספר למשפחה ולמשטרה. היא דחפה אותי החוצה מהבית וצעקה עליי. לימים היא הבינה מה עשתה, ומה באמת היה, והתנצלה הרבה פעמים, אבל בזמנו זה היה מאוד קשה".
ורגע טוב?
"כשהבנתי שסבא וסבתא שלי לא מוכנים לוותר עליי, הם לא הסכימו בשום אופן לשלוח אותי לפנימייה, למרות שאת הילדים שלהם הם כבר גידלו וזה לא היה הכי קל לקבל ילד בן 13 פתאום. הם אף פעם לא וויתרו עלינו, וזה הראה לי שיש גם מושג של נאמנות בעולם. בכלל, יש גם רווח במצב הזה, ברור שיש. קודם כל - פרופורציות. יש דברים קשים, ויש מצבים נפשיים קשים. רוב הזמן אנשים לא נמצאים שם. אבל, אפשר להתרומם מהתחתית".
מה למדת?
"למדתי כמה חשובה נאמנות, קבוצתית ובעיקר משפחתית. מי שאתה קשור אליהם בדם - הם הנכס הכי יקר שלך. רק הם יהיו איתך תמיד. אני מאמין שאפשר למצוא גם אנשים שאין להם איתך קשר דם, שהקשר איתם הוא מחייב וכולל נאמנות, בעיקר בצורה של זוגיות, אבל משפחה זו קבוצה גדולה, שאם היא מודעת לכך - יש לה הרבה כוח".
תרצה לומר משהו לילדים שחוו או חווים מצבים דומים?
"אגיד להם ישירות - אני יודע שאתם בטוחים שסוף העולם הגיע, שהאדמה מתחת לרגליים מתפוררת, ובאמת שזה מרגיש ככה, אבל תזכרו תמיד - כמה נראה לכם שיהיה קשה עוד 10 שנים? הכול עובר. תורידו ראש, תתמסרו לכאב, הכול בסדר. אל תכחישו אותו או תתכחשו אליו, אבל תזכרו שעם כמה שהכול מזעזע עכשיו, הכול עובר. וחשוב מאוד שלא תעברו את הקושי לבד, תמצאו את מי שאתם סומכים עליו ותעברו הכול יחד. לפעמים רק לדבר בקול על המצב מכניס אותך לפרופורציות, אז אם צריך דברו עם עצמכם בקול כשאתם לבד, צאו לשטח או כנסו לחדר. זה מוזר בהתחלה, אבל משחרר בסוף, והכי טוב זה להיות עם עוד אדם שאתם חשובים לו. בהצלחה תותחים. גם אחרי הלילה הכי חשוך מגיעה זריחה".
הקשיים הפכו אותי למי שאני, לחזקה
גם עדן דחלה, במקור מכפר טורעאן, מתגוררת עם משפחת האומנה שלה, כלומר עם משפחתה, מאז שנולדה. "אני איתם מגיל אפס, ולא מכירה משהו אחר", היא אומרת, "לרגע לא הרגשתי שאני אחרת. למדתי לקבל את המצב, ואת עצמי, כי אם אני עושה זאת, גם אחרים נוהגים אותו דבר", היא משתפת.
היום, כשהיא סטודנטית לתואר באוניברסיטת בר אילן, מוקפת חברים וקרובים, היא עדיין זוכרת את יום האב שציינו בבית הספר, וגם הצקות ועקיצות שספגה בבית הספר, אבל לדבריה, משפחתה כל כך תומכת ואוהבת, שחוויותיה דווקא משופעות באירועים טובים.
"כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי", היא אומרת, "הם הפכו אותי למי שאני, לבחורה חזקה. לימודית, וגם חברתית, הגעתי למקומות שלא ציפיתי להגיע אליהם בגלל הדברים שחוויתי. לכל הילדים שמתמודדים עם מצבים דומים אני רוצה לומר - לא משנה מאיפה באנו ועם מי חיינו, חשוב שנהיה חזקים, שנוכיח לעולם שאנחנו לא שונים מאף אחד. אנחנו יכולים לעשות הכול, מה שאחרים לא עשו, עם ביטחון עצמי ואמונה עצמית".
איפה לגור? ההחלטה הראשונה של בוגרי האומנה
שירות האומנה בישראל פועל וניתן כיום עד גיל 18. לאחר מכן, באופן רשמי, בוגרי האומנה עומדים ברשות עצמם ויכולים לקבל החלטות עצמאיות. סמדר אפרתי, עובדת סוציאלית ואחראית על מסיימי אומנה בארגון א.ד.נ.מ. מסבירה: "הבחירה הראשונה שהצעירים יצטרכו לעשות, היא אם להמשיך לגור בבית האומנה או שלא, כמובן בהנחה שמשפחת האומנה יכולה ורוצה בכך. במקרים רבים, לפחות בשנה הראשונה לאחר מכן, הם נותרים בבית האומנה".
איך מכינים את הבוגרים, ואת המשפחות, לעצמאות?
"מגיל 16 הם עוברים לסטטוס 'מסיימי אומנה', ועד גיל 18 אנחנו עוזרים לבוגרים לקראת השינויים העתידיים – גיוס וצבא, מקום מגורים, לימודים ועוד. יש שיחות רבות ולמידה על קידום עצמאות אישית, קבלת ההחלטות, הבנת ההשלכות, לקיחת אחריות ועוד. אחד הדגשים בעבודה שלנו הוא להעביר את הבוגרים בצורה מסודרת ל'ידיים טובות' אחרות. לצד השיח, אנחנו גם קונקרטית – מעבירים לצבא מסמכים אם דרושה הכרה בחיילים בודדים, או הוצאת רישיון נהיגה. אנחנו עוזרים בחלק מהמימון כי אנחנו מבינים שזה כלי משמעותי לעצמאות, אך המימון אינו מלא משום שחשוב שהבוגרים יהיו חלק מהתהליך, שהם ייקחו עליו אחריות".
ומה קורה בפועל במשפחות האומנה?
"במקרה של זהבה ואמנון, נוכחנו לראות שמדובר בקשר משמעותי ועמוק שיישאר כנראה עוד שנים רבות קדימה. זה המצב ברוב המשפחות, ויש להן תפקיד חשוב בשלב בזה. הרבה מהן ממשיכות לראות את עצמן כמשפחות של הבוגרים, והן לא מסירות אחריות אלא ממשיכות ללוות אותם. אי אפשר להתעלם מהעובדה שעם סיום ליווי ארגון האומנה, המשפחה מפסיקה לקבל סיוע תקציבי, אך עם זאת רוב המשפחות לא יוצאות מהתמונה. זה שלב מורכב, שעלול גם להכניס אי-נעימות בקרב הילדים, מודעת או לא מודעת, על כך שכיום הורי האומנה כבר לא 'חייבים', משום שהם כבר לא 'מתוגמלים'.
סמדר אפרתיצילום ביתי"הרבה צעירים נתקלים בסיטואציה שבה הוריהם הביולוגיים מצפים מהם לחזור הביתה, אם כי מצבם לא השתפר", מוסיפה אפרתי, "במקרים אחרים, הבוגרים רוצים להיות לעזר עבור הוריהם הביולוגיים ואולי אף לעזור לפרנסתם. המצב הזה עלול להתנגש עם הפיתוח העצמי והיציאה לעצמאות, ולכן חשוב מאוד שתישאר דמות מקצועית או טיפולית בחייהם.
השאיפה היא שתהיה הבנה מדינית לפיה גיל 18 הוא עדיין מאוד צעיר. זה שלב מבלבל מאוד, והתמיכה של המדינה היא קריטית. משמעותי מאוד שמשפחות האומנה עצמן ימשיכו להיות עוגן עבור הבוגרים, לפי מה שאלה זקוקים מהם ולפי מה שהם מסוגלים, אך שלא יהיה ניתוק. שהם ימשיכו להיות מקום שאפשר לחזור אליו כשזקוקים ל'הטענה', לעצה טובה, לסיוע קונקרטי. מדינית, אם נדע שכל ילדי האומנה נשארים בקשר מסוים עם משפחת האומנה, אני חושבת שכבר נוכל להיות שקטים יותר, לצד המשך קבלת גיבוי ממשלתי לליווי החשוב הזה, מתוך דחיפה משמעותית לעצמאות, ולא רק כעטיפה שתמנע מהצעירים למידה לחיים עצמאיים".
לפי ארגון א.ד.נ.מ. הפועל בשיתוף, פיקוח וליווי של משרד הרווחה, כ-5,000 ילדים גדלים כיום בכ-3,620 משפחות אומנה. 48% מהם גרים אצל משפחות אומנת קרובים, והיתר (52%) אצל משפחות שאינן של קרובי משפחה. מכלל ילדי האומנה יש 700 יתומים; 500 בגילי לידה עד שלוש, ו-1,200 בגילי 6-3. מדי שנה כ-200 ילדים בממוצע מסיימים את האומנה, בהגיעם לגיל 18.
