אנחנו נמצאים מזה חמישה חודשים במלחמה, ועדיין לא רואים את סופה. מה שאנחנו כן רואים מדי יום זה את הנזקים שהיא יצרה לילדים שלנו. בני נוער שניצלו מהטבח ביישובי העוטף והיו עדים לרצח יקיריהם התבגרו ברגע. חלקם עדיין מפונים מבתיהם, לאחרים יש קרובי משפחה חטופים. גם בקרב יתר מתבגרי ישראל המצב לא פשוט. האחים הגדולים שלהם נלחמים בעזה או בצפון והתמונות והסרטונים שהם צופים בהם מדי יום מגבירים תחושות של חרדה, חוסר ביטחון ודיכאון.
"שום דבר לא הכין אותנו למלחמה הנוראית הזו, ומכיוון שאנחנו עדיין בעיצומה אנחנו לא באמת מבינים עד כמה כל מה שקרה כאן היה, ועודנו, נורא", אומרת טלי ארז, מנכ"לית עמותת עלם לנוער בסיכון. "אם בעבר בני נוער בסיכון היו נערים ונערות חסרי משפחה, כאלו שלא התאימו למסגרות הקיימות, מאז 7 באוקטובר ההגדרה השתנתה. היום אנחנו מתמודדים עם בני נוער רבים שנתונים במצב של טראומה ישירה או משנית, כאשר החוסן הרגשי שלהם נפגע מאוד".
מ"דוח מצב הנוער המפונה" שפרסמה העמותה לאחרונה עולה תמונת מצב מדאיגה: 60% מבני הנוער מבני הנוער המפונים מדווחים על תחושת בדידות, וכ-46% מדווחים על תחושת דיכאון וחרדה. 47% מהם מעידים כי השתמשו בסמים ואלכוהול. כמו כן, הולכת וגדלה תופעה הנשירה מבית הספר - 51% מבני הנוער לא השתלבו במסגרת חינוכית או חברתית מאז פרוץ המלחמה. בעלם מזהירים כי כל אלו עלולים להוביל לעלייה בתופעות כמו הפרעות אכילה ואובדנות.
והסיכון, מסבירה ארז, לא קיים רק בקרב ילדי המפונים: "לדעתי, אין היום בית שאין בו סיכון. דין בית ברעננה הוא כדין בית בשדרות, היות שטריגרים יכולים לבוא לידי ביטוי בהרבה ערוצים: החל בבני נוער שעברו פגיעה מינית, דרך כאלו שבן משפחה או חבר שלהם נרצח ושהו בממ"ד במשך שעות וכלה בכאלה שצפו בסרט מחריד על אונס. יחד עם זאת, הטריגר לסיכון יכול לבוא לידי ביטוי גם בבני נוער שחשים דיכאון, כאלו שמתמודדים עם קשיים בבית הספר, מרד בהורים, הפרעות אכילה, ועוד. המכנה המשותף הוא ברור: אם אני, כנער או נערה, מרגיש או מרגישה שאין לי תכלית בעולם, אני לא מתאים לשום מסגרת, אז מה פתאום שאעשה עכשיו מבחן בהיסטוריה? מבחינתנו, השאלה הקריטית היא האם מישהו מזהה שאתה נמצא בסיכון, והאם יש מי שמחזיק אותך כשאתה נופל?".
מה הם השינויים המרכזיים שחלו בעבודתך מאז 7 באוקטובר?
"הגידול שחל מאז פרוץ המלחמה בהיקף התופעה ובאוכלוסייה הזקוקה לטיפול. העבודה עצמה לא השתנתה. אנחנו יודעים לקחת פרקטיקות קיימות, ולהכניס אותן למקומות נוספים. איתור בני נוער ברחוב, לדוגמה, הוא פרקטיקה קיימת. עכשיו אנחנו נמצאים בשפיים כדי לסייע לנוער כפר עזה שנמצא שם, אלה בני נוער שיודעים לצרוך סמכות וגבולות אבל עכשיו הם זקוקים למענה מיידי. לתפיסתנו, השאלה הכי קריטית היא האם הנוער יקבל טיפול קרוב לפגיעה או לא. אם הם יקבלו טיפול בזמן, יש להם סיכוי לצאת מזה ולא לסבול מפוסט טראומה.
"בימים אלה העבודה בעלם נעשית במקביל בשלושה ערוצים. אחד מהם הוא פניות מבני נוער בערוצי הדיגיטל. כמות הפונים שילשה את עצמה מאז פרוץ המלחמה. אנחנו רואים גידול הן בפניות של נערות, והן בפניות מהחברה הערבית. נערות מרגישות יותר בטוחות לדווח ברשת על התחושות והחרדות שלהן. הן מדברות בעיקר על דיכאון וחרדה. בקרב נוער ערבי אנחנו רואים בעיקר תופעות שמעידות על משבר זהות. עולות שאלות, כמו: אני דרוזי ומפונה, אני ערבי-ישראלי. מה אני עושה עם זה? איך אני מתמודד?
"ערוץ נוסף שבו אנחנו עובדים, בשיתוף משרד הרווחה, הוא טיפול במרחבים בלתי פורמליים בנקודות מפונים ובביה"ס, בישובים ובערים, כמו מעלה החמישה, טבריה, שפיים וירושלים. לפני כחודש פתחנו ארבעה מרחבים בלתי פורמליים נוספים עבור נוער מפונה בים המלח, אופקים, טבריה ונתניה.
"התפקיד שלנו במקומות אלו הוא לייצר יציבות בתוך אי של חוסר יציבות. במקומות שבהם יש נוער מפונה אנחנו עדים לתופעות של אלימות, התכנסות וחוסר יכולת להשתלב במסגרת. הערוץ השלישי שבו אנחנו עובדים הוא זה שקיים כל השנה: אנשים שנמצאים במצבי קצה ובזמן המלחמה קצת נשכחו, כמו נערות ברחוב וכיו"ב".
איך העבודה משפיעה על החיים האישים שלך?
"ההשפעה קיימת באופן חד משמעי. אנחנו מתמודדים ביומיום עם כמויות אדירות של מידע והוא מלווה אותנו ללא הפסקה. את פוגשת ילדים בני 14 שמספרים לך שאבא שלהם נרצח או שאחותם נחטפה ואת חוזרת עם השיחה הזו הביתה. את מעבדת את זה ולמחרת שוב חוזרת למשמרת, כי בסופו של דבר זו השליחות שלך. כבר מהשבוע השני הבנו שצריך לסדר לעובדים מעטפת והכשרה של טראומה כי זה מחלחל, וגם כי חווינו אובדן על בשרינו. לצערי שלושה מהאנשים שלנו נרצחו בנובה. זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה נסעתי עם בני משפחתי לטיול בנגב, ראיתי אנשים רצים, והדבר הראשון שעלה לי לראש זה: מה עושים?! איפה מתחבאים, מה קורה שם?"
מה כיום הכי מטריד אותך?
"הפערים הסוציו-אקונומיים שהולכים ומתחזקים בשטח. ניתן לראות בבירור פערים בין משפחות שיכולות לאפשר לעצמן לצאת ממצבי משבר - הן באמצעים כלכליים והן בתמיכת קהילות מגובשות – לבין כאלה שלא. יש משפחות שלמות שנשארות מאחור, אנשים שנשארים בבתי מלון, ילדים ללא מסגרת, ללא טיפול. בקצב הזה, מבלי שנתכוון, נחזור לישראל הראשונה והשנייה, וצריך להתריע על כך".
אילו סיפורים חדרו לך ללב, ותקחי איתך לכל החיים?
"ברמה האישית, מה שהכי הדהים אותי היה הניתוק הרגשי של הצעירים ממה שהם חוו וראו. הם מתייחסים לכל מה שהם עבור כמעין משחק גיימינג. הם מספרים פרטים, כאילו הם מתארים משחק שלא קשור אליהם: מי ירה במי, איזה סוג נשק ואיפה התחבאתי.
בגדול, אני חושבת שמה שהכי משפיע עליי זה פרידות. חווינו, לדוגמה, פרידה מנוער מפונה מנתיב העשרה. הם היו במעלה החמישה למשך תקופה, ויצרו שם קשרים וחברויות. הפרידה הייתה קשה. הם דימו עצמם לקקטוס, והסבירו לנו שעד שהם נפתחו, ויצרו קשר, עכשיו יש פרידה, ועד כמה זה קשה עבורם. היום, חמישה חודשים לאחר תחילת המלחמה, אני יכולה לומר שאנחנו בהחלט פוגשים הכול מהכול, ומאוד נקשרים לילדים. אנחנו מאמינים שבסוף יהיה טוב כי לכ-80% מהאוכלוסייה שאנחנו עובדים איתה יש עורף הורי וקהילתי. הם יהיו בסדר. הכול עניין של משאבים ותכנון עבודה".
אך למרות הניסיון לשדר אופטימיות ניכר כי ארז מנסה להסביר שוב ושוב את הסכנה העתידית הטמונה במצב שאנחנו נמצאים בו כרגע, מעין חומר נפץ לאומי: "אנחנו חייבים להבין שחייבים תכנון לטווח ארוך כי מה שאנחנו רואים עכשיו זה רק חלק קטן ממה שנראה, ופוסט טראומה יכולה להתפתח גם בעוד עשר שנים. צריך לזכור כי פעמים רבות, אנשים מתפרקים ופורקים, רק כשהם נמצאים בבית. הנוער הזה עדיין לא הגיע הביתה, וצריך לקחת את זה בחשבון. השאלה המרכזית היא מה יקרה לבני הנוער כשהם יחזרו לביתם?".
יש בכלל פתרון למצב הנוכחי?
"לתחושתי, חסרה בשטח ההבנה שצריך להכין תוכנית מתאימה, ושרק בעבודה משולבת של כל המערכות - החינוך, הבריאות, והרווחה - נוכל לתת לבני הנוער את המענה הטוב ביותר. הגיע הזמן שנפסיק להניח פלסטרים, ונתחיל להתמודד עם מה שקורה בשטח. תוכנית כזו צריכה לשלב את הפרקטיקות הבלתי פורמליות במערכת הפורמלית, היות שאנחנו נמצאים במצב קצה שבו הפתרונות שהיו עד היום לא מתאימים יותר. ילד שחווה טראומה לאו דווקא ישב אצל פסיכולוג, ועבור נערה שלא מוכנה להגיע לביה"ס ,הפתרון לצמצם ולהוריד חלק מהבגרות כלל אינו פתרון. יש היום ילדים בני 17 שעסוקים בהישרדות, שלא מסוגלים לחזור לבתים שלהם, לעשות בגרות או להתגייס לצה"ל, ועולה השאלה אילו אזרחים הם יהיו למדינת ישראל? אין לנו את הפריבילגיה לעצום עיניים".
